רומן זה, שסגננו מגיע באיחור רב אך מפותח לספרות העברית, מהווה, למיטב ידעתי, את הרומן הראשון העוסק בכרוניקה של התדרדרות משפחתית כסימפטום של התדרדרות אידאולוגית כללית. סגנון זה ממשיך את תיאורי השקיעה שרווחו בספרות ובתרבות של אירופה במאה ה־20. שקיעת האריסטוקרטיה (פרוסט); שקיעת הבורגנות (מאן ופאזוליני); שקיעת אירופה הנוצרית (פליני). הדמויות העגנוניות של בלה יפה ונעמן, אל עבר היהודי החדש שמגולם בעמינדב ועובד, ודמויות השוליים, הרצל ואליקום, מייצרים תמונה מתוזמרת של מעמדות שונים בתוך החברה הציונית. כרגיל בסגנון סיפורי זה, אירועי התקופה נשזרים באירועים המשפחתיים, ואלה מזינים את העלילה הכללית. החידוש של תמוז, לדעתי, היא היכולת שלא לייצר הרמוניזציה בין אלה, כך שהפרטי יכול לעיתים להתנגד ולעיתים להסכין להתרחשות הפוליטית. כלומר, יש איזשהו פיכחון מהמימד האידאולוגי, ויש מקום להניח שהרומן, מעבר לעיסוק בשאלות לוקאליות, מנסה להעלות שאלות גדולות יותר, כמו תפקידה של מדינה בחיי הפרט, ובחינת אפשרויות התמקמותו של הפרט כנגד הלך רוח סובב.
