קראתי את גיום מוסו לראשונה בספרו "דירה בפריז" שלא הסביר לי מדוע אנשים אוהבים אותו כל כך. הייתי זקוקה לחוויה מתקנת כי הכתיבה כן העידה על משהו מיוחד. את החוויה המתקנת הזו עברתי כאן, בספר הנהדר הזה!

תומא הוא סופר מצליח המגיע חזרה לריביירה הצרפתית ליד העיר אנטיב לרגל פגישת מחזור המתקיים בתיכון סנט אכזופרי לציון 50 שנים להיווסדו. במהלך המסיבה, הוא מתוודע לעובדה שמתוכנן שיפוץ נרחב בבית ספר לרבות הריסת אולם הספורט הישן.

הריסת אולם הספורט תמיט אסון על תומא ועל עוד דמויות מפתח בסיפור. מדוע? ובכן, באחד מקירות האולם, קבורות שתי גופות.

גופותיהם של מי טמונות בקיר?
מי קבר אותן שם?
מי הרוצה?
מה המניע מאחורי הרצח?
האם הדבר יתגלה?

הסיפור נע על שני מישורים בין עבר להווה. בשנת 1992 בעודם בתיכון, תומא היה מאוהב בוינקה, הבחורה היפה, המוכשרת, החכמה והמושכת עד כאב. הבעיה שאהבתו הייתה חד צדדית. וינקה, על פי השמועות, ניהלה רומן עם המורה שלה לפילוסופיה. לילה מושלג אחד, נעלמו עקבות השניים ובית חרושת של שמועות פרצה. הרוב שיערו שזוג האוהבים נמלטו להם כדי לחיות את אהבתם בשקט. האומנם?

"כדי לשקר היטב לאחרים, צרך לשקר קודם כול לעצמנו."

לאן באמת נעלמו וינקה והמורה?
הייתכן שעקבותיהם נמחו מעל לפני האדמה ואיש לא שמע מהם שוב לעולם?

סיפור זה טרד את מנוחתו של מקסים, חברו של תומא מימי התיכון שכיום, בשנת 2017, הוא עיתונאי חוקר. היעלמותה של וינקה לא הרפתה ממקסים והוא נחוש בדעתו לחשוף את האמת.

תומא, מקסים וחברתם פאני, התחילו לקבל מסרים זהים. מסרים אלה הרתיעו אותם וגרמו לכל סודות העבר שאוכלים אותם מבפנים, להרים ראש מאיים במיוחד. כל חייהם ועתידם מוטלים כעת על הכף.

תומא אחוז האימה, פותח מחקירה משלו מבלי לערב אף גורם. היה חשוב לו לפצח את התעלומה לפני שקירות אולם הספורט ייהרסו.

התגליות שלו היו מרעישות ומטלטלות כאחד. כל מה שחשב לאמת מוצקה, התחיל לקבל עוד ועוד גוונים, הוא התחיל לקלף עוד ועוד שכבות אודות סיפור חייו. דברים קטנים פתאום קיבלו משמעויות הרות גורל.

הסיפור מסופר בגוף שלישי. בפתיחת כל פרק ישנו ציטוט המתקשר לתוכן וחייבת לומר שאהבתי אותם והם נתנו לי עוד נקודת הסתכלות הן על העלילה והן על החיים בכללי וזה נפלא.

"הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם." – מרקוס אורליוס

הכתיבה הייתה נהדרת. העלילה פתלתלה. לא היה רגע אחד דל וחסר עניין. נדמה שהייתי בטיפוס יחד עם ההתפתחויות עד לתגליות המרעישות. באמת ובתמים הבנתי מדוע הסופר הנפלא הזה צבר קהל קוראים נאמנים שאמתכם הנאמנה, נמנית עליהם החל מספר זה.

חייבת להגיד שהסוף של הסיפור או הפתרון שחותם את העסק, היה מוקצן (בכוונה לטעמי) כדי להביא לכלל שלמות. הסופר רצה דרך הדמויות להעביר את רעיון "הפשע המושלם."

הייתי דרוכה וסקרנית מהרגע הראשון ונהניתי מאוד. ממליצה לכם בחום לקרוא וליהנות.

אחתום בבציטוט שאהבתי:
"יש רק דרך אחת לשקר [...] להכחיש את המציאות, לחסל אותה, עד שהשקר שלך יהפוך לאמת."

מספריו הפחות מוצלחים של מוסו.
קצת פחות מרתק, קצת מאולץ. פתאום קורים אוסף של אירועים בלתי הגיוניים בזמן קצר.
נראה שהסופר מאוד רצה לכתוב כבר את הספר שמתרחש בעיר הולדתו, אנטיב, כך שוויתר לעצמו ועיגל פינות כדי שהספר ייצא לאור בהקדם.

מומלץ רק לאוהדי מוסו באש ובמים.

אכזבה גדולה. גיום מוסו התגלה כסופר מבריק בספריו הראשונים, אבל האחרונים - ובייחוד ספר זה - מראים ש"נגמר לו מה להגיד". לא מותח, לא מעניין. סתם ספר שהיה בטוח שיימכר היטב אחרי הספרים הטובים.
גם אני קניתי את הספר בהנחה שגיום מוסו לא יכול להוציא משהו לא טוב מתחת ידו. והתאכזבתי.