למדתי בבית הספר את מה שגם כל המערכת פיפמה לנו, בתקופת המנדט היו שלוש מחתרות. אחת טובה-ההגנה, אחת טרוריסטית- האצ"ל ואחת של ממש רוצחים-הלח"י. מחתרת של אנשים רעים, שהיו מוכנים לעשות כל מעשה פסול למען אידיאולוגיה חשוכה.
ואז, כשהייתי בתיכון, לפני המון שנים, נתקלתי במקרה בספר של נתן ילין מור.
פתאום גיליתי שעד אז סיפרו לי את הסיפור הציוני רק מכיוון אחד. מהכיוון של הפלמ"ח ושל יפי הבלורית והתואר. אבל יש גם את הסיפור של הלח"י. אידיאליסטים ששמו את נפשם בכפם למען תקומת העם בארצו. הם האמינו שמעשיהם מקרבים את העצמאות מהבריטים ועם הקמת המדינה התפרקו מנשקם וניסו (ללא הצלחה, בגלל המכשולים שהשלטון המפאיניקי שם בדרכם) להשתלב במערכות המדינה. כמו שהיה צדק היסטורי במהפך של 77' עם עליית בגין לשלטון, הגלגל של הצדק ההיסטורי העלה גם את יצחק שמיר והשלים סיבוב שלטוני של שלוש המחתרות שהביאו לנו את מדינת ישראל.

כשהייתי בן-16 אבי חזר מעבודתו עם ערמת ספרים שמצא ברחוב, ספר זה היה ביניהם. יום אחד מתוך שעמום ישבתי לקרוא ונשאבתי לתוכו במיוחד ריתקו אותי הסיפורים על יאיר ועל פועלו של האיש המיוחד הזה ולימים עד לגיוסי לצה"ל התנדבתי במוזיאון הלח"י בפלורנטין ולמעשה מאז ועד היום אני חבר בעמותת לוחמי חרות ישראל ובכל שנה ב-כ"ה בשבט עולים לקברו של יאיר ז"ל בנחלת יצחק לחלוק כבוד אליו ולכל חללי לח"י, שמי האמצעי הוא על שמו