"לעולם יוכל אדם אחד ויחיד, בחייו הקטנים ובני החלוף, להגשים ולהפוך לאמת נצחית את מה שדורות על גבי דורות רק חלמו עליו".
במילים האלה מסיים צוויג את ספרו הנפלא. יש איזו יומרה רומנטית בהם לכאורה, אך עובדתית הן נכונות. לפחות במקרה של מגלן.

פרנאו דה מגלאש נולד ב- 1480 בצפון פורטוגל. באותם הימים פורטוגל הקטנה, שהייתה מדינה ענייה מאוד קודם לכן, השאירה אבק מריר לכל הגדולות של אירופה בתחום תגליות ימיות וניווט. תודות למאמציו של הנסיך אנריקה המכונה 'הספן'(אף שהפליג פעם או פעמיים בחייו סה"כ) החלו הספינות הפורטוגליות לגלות עולמות חדשים ולרסק את כל מה שהיה "ידוע" אז בהתבסס על כתבי חכמי רומא על הימים והאוקיאנוסים.

ב- 1434 ז'יל איאנש הקיף את "קאפ נון" – אותו אזור באפריקה המערבית (מעט מתחת לחופי מרוקו של היום) שמימי קדם נחשב ללא עביר,מאז החלו להיסדק כל האמונות התפלות על מי הים הרותחים שבולעים את הימאים או על מפלצות טורפות אדם שחיות בארצות רחוקות. אירופה הכמהה לתבלינים הייתה מוכנה לשלם כל מחיר עבורם. וכשהתגלה גם הזהב על הדרך נפתח תאבונה עוד יותר.

עם זאת, גילוי עולם היה עיסוק מסוכן עד מאוד. לא היו מפות מדויקות ומלאות כמו בימינו, אפשר היה ללכת לאיבוד ברחבי האוקיאנוס האדיר, להיקלע לסערה, למות מצפדינה ורעב, להיהרג על ידי הילידים או פשוט לטבוע. וכל זה קרה אינספור פעמים כמובן. אך עדיין רבים מספור ביקשו להצטרף למסעות שהציתו את הדמיון ומחיר הסחורות מהארצות הרחוקות היה בסדר גודל של מחיר הרואין של היום, אז האפשרות להתעשר ברגע הייתה מפתה עד מאוד.

מגלן הצעיר הפליג תחת דגל של ארצו פורטוגל למסעות ארוכים כמלח פשוט, נלחם ונפצע. אך למרות שתרם רבות לתהילתה ועושרה של ארצו ומלכה מנואל, זכה ליחס של זלזול, קצבת אביר זעומה ופגיעה אנושה בכבודו.
אותה העת, ספרד שקינאה בשכנתה הקטנה ממערב, החלה גם היא לעלות על הגל תרתי משמע בייחוד אחרי הישגו של קולומבוס ב-1492. בלב כבד אך נחוש ותוך שהוא נעזר בחברים נאמנים מציע מגלן את שירותיו למלך ספרד, קרל ה-5 ומכאן גם ההגיה הספרדית של שמו.

מאותו הרגע מתחילה אפופאה מרתקת שקשה היה לי להפסיק לקרוא . מגלן ביקש לשבור עוד אמונה עתיקה ועל סמך חישוביו של חברו פניירו, גילה שיש מעבר סודי בין האוקיאנוס האטלנטי לשקט.

אולם חישובים לחוד ומציאות לחוד.
מסעו הארוך של מגלן היה דוגמא להתמדה וכוח רצון אנושי מופלגים. עד אשר גילה מגלן את המצרים שקרויים היום על שמו באזורים הקודרים של פטגוניה, כבר כמעט איבד את האמונה, חווה מרד בצוותו והתגלה כמפקד קשוח ומתוחכם שלא מרחם על אנשיו. עם זאת הוא הצליח להשיג ללא אלימות (באופן יחסי כמובן), ביזה פראית או שיעבוד הילידים עבור כתר ספרד יותר מאשר פיסארו או קורטז שהתאכזרו מאוד לילידים בדרום אמריקה. לאחר גילוי המצרים, הדרך לאיי התבלינים ומלאקה בראשם (אזור אינדונזיה של היום) היה פתוח ממערב, לפחות כך הוא חשב. מגלן היה בדיוק בשיאו עד אשר מעשה יהיר וטיפשי אחד מצדו , כמעט הרס את כל מה שהושג במאמצים בלתי אנושיים. מה שבטוח זה הרס את מגלן עצמו...

צוויג פשוט במיטבו בספר הזה. כל מה שנפלא בכישרון הכתיבה שלו בא לידי ביטוי בביוגרפיה המרתקת הזו, שהתרגום של ליה ניגרד רק מיטיב עמה, ללא הצד היבשושי שלפעמים מזדחל אל כתביו מהסוג הזה.
צוויג עשה פה עבודה ארכיונית ותחקיר יוצאים מן הכלל. החל מהרישומים הדקדקניים של מגלן על כמות המזון והמים שצוותו יצטרך בכל יום ועד לתיעודים מרתקים מהמסע שנרשמו על ידי פיגפטה האיטלקי, שהתלווה להפלגה ובקושי שרד בעצמו.
ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי והביוגרפיה שהכי נהניתי ממנה מאת צוויג. קשה להעביר בביקורת הזו עד כמה הוא נהדר.
מומלץ מאוד.
עכשיו אני בטוח יותר מאי פעם שכדור הארץ הוא עגול.

צוויג הוא סופר בעל חוש קצב מדהים. זה לא חדש, אבל הפעם בביוגרפיה על מגלן הוא ממש הלך על כל הקופה עם כל המוזיקה הנכונה ברקע, הקריין הדרמטי, הטה-דם והפם פם פם. לרגע צוויג לא השחית את זמננו והציג לפנינו את אחד הזמנים הגדולים בהיסטוריה של הגילויים, דרך אחד מגדולי המגלים ויורדי הים – מגלן.

הייחוד של מגלן היה בתגלית – החיבור בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. אני שומע מכם רגע של שקט, אבל התגלית אינה דבר של מה בכך. במילים אחרות, מדובר בלא פחות מאשר יציאה כנגד הכנסייה, פם פם פם. יציאה? כן. הוכחה חד משמעית שכדור הארץ עגול ומכאן שיש יותר מדרך אחת להגיע לכל מיני מקומות נחשקים. כאן מציג לפנינו, כנאמר, צוויג סיפור מפולפל: כיצד להשיג את הפלפל הנחשק בצורה המהירה ביותר, במחיר הנמוך ביותר, להפיץ את הנצרות וכמובן, כבר אז, להכות את האסלאם שוק על ירך. טה-דם!

מגלן לא היה תכול עיניים, זהוב תלתלים, תמיר קומה ונשקן ידי עלמות. הוא היה נמוך, כהה, חסכן מילים, נטול טאקט, נטול חלומות והוגן. לכן גם לא קראו לו יוסף.

בגיל 35 הוא כבר ראה עולם, תרתי משמע, ומובטל. רק בגלל שהיה קצין צי, יכול היה לגשת אל הספריות הסגורות בפני העם ולראות דברים שאחרים לא רואים. המפות והיומנים אותם קרא שכנעו אותו לצאת למסע. המלך הפורטוגלי העשיר פיהק ושלח אותו לדרכו. כן, אותה פורטוגל שתוך כמה עשורים הפכה מהמדינה הכי מערבית ביקום, היקום הידוע, הפכה בצו אפיפיורי למדינה עשירה להפליא והמוכסת של העולם המוכר והידוע באותה עת. כשמגלן שב הביתה ורצה לצאת למסע נוסף, המלך השבע לא התרשם. מה הציע מגלן? את אם כל התגליות – מעבר מהמערב למזרח ולאיי התבלינים הנודעים. המלך פיהק. חולמי חלומות הוא רואה בשפע כל יום. כאן צוויג דווקא ליהטט במילים הופך את מגלן מבוגד לגיבור: יורד הים המוכשר לקח סודות מהגנזך הפורטוגלי ומסר אותם לידידה הספרדית בתמורה לארגון מסע לטובת האנושות. מבגידה לגבורה. נו.

אבל מישהו היה צריך לגלות שהכדור עגול, הדשא ירוק ולגבי מדריד וברצלונה הכל פתוח. וכך השתקן והחסכן יצא לדרך, יותר חכם, יותר מלומד ויותר מצויד, בניגוד לדעת הכנסייה, שמעולם לא חשבה עד הסוף מה קורה שהפלטה הקרויה אדמה מגיעה אל סופה... פם פם פם. ואם הספן המהולל יחזור עם בשורה שהכדור עגול? לפחות שהוא יהיה יותר נוצרי. צריך לראות את חצי הכוס המלאה. טה-דם.

וכך יוצא לו מגלן למסע מסוכן, לאחר הכנות ארוכות ושכנועים. הוא אישית בודק כל חבל, כל מפרש, כל שק קמח. הצוות, מה לעשות, מורכב מהרפתקנים ומעבריינים, אבל זה מה יש. חמש ספינות יוצאות ב-20/9/1519 וכשמגיעים לטנריף להצטייד, כבר משיגה אותו קראוולה קלה, להודיע למגלן בשקט על מרד אפשרי בדרך כתוצאה מקשר שנרקם מראש. פם פם פם. מגלן הקשוח רושם לעצמו, ממשיך דרומה, רק כדי לגלות שהמפות הטעו אותו. גם עיכובים בדרך הביאו אותו אך מאות קילומטרים ספורים מיעדו המשוער, בשיא החורף, בקיצוב מזון ועם צוות רוטן, מורד וחסר אמון. שילוב נפיץ. האם להכנע דווקא עכשיו ולהפוך ממפקד המסע לאסירו? המוזיקה מייללת ברקע, גם הרוח הקפואה.

וכך, ממרד של מפקדי הספינות האחרות, שמונו למשגיחים מטעם מלך ספרד על מגלן, ההחלצות הגאונית של מגלן תירשם לתהילת עולם. זו החלצות תוך שפיכות דמים, לא עניין חדש בהיסטוריה. לא כל המורדים נענשו. מגלן ידע שלא יוכל להמשיך במסע עם כוח אדם אסור וכלוא. העונש הכבד על מפקדי המרד היה מטלטל דיו. עצבי הברזל עמדו גם הפעם בלחץ, לחצן של חמש ספינות, מאות ימאים, תנאי מזג אוויר נוראיים בדרום הנטוש ומפות מטעות, שאינן רומזות דבר. היצליח למצוא מגלן את אותו מעבר המחבר בין הימים? היצליח למצוא נתיב חדש אל התהילה, אל העושר? כל מה שנותר הוא לחכות לקיץ לשוב אל חצי הכדור הדרומי.

שנה חלפה, מגלן קרוב מתמיד. קרוב למה? לתהילה, למעבר, לכתרים? מי יודע היכן הוא בכלל, לאן הגיע. עמוק בתוך הקור והשלג הוא תקוע ופתאום הוא נתקל בפטגונים, זה שמם החדש, לוכד כמה מהם ומקבל בברכה גם את האביב המפציע בנובמבר 1520.

אבל אז הוא מגיע למצר כלשהו, שחוש כלשהו אומר לו שזה זה. המצר אינו קו ישר, אלא אוסף אפשרויות ימינה ושמאלה. צריך להתפצל, צריך לחפש ובסוף מוצאים ומגיעים מערבה אל האוקיינוס, שיכונה שקט, על-שם רוחותיו השקטות. טה-דם. כעת הם רק שלוש מחמש ספינות שיצאו לדרך. והם ממשיכים, דרך ארוכה לפניהם, מלוקו (סמוך לאינדונזיה) הוא המקום אליו הם רוצים להגיע – האיים עמוסי התבלינים. הם מגיעים בסוף לפיליפינים, שם יורד לחוף אנריקה שחום העור, עבדו הנאמן של מגלן, לדבר עם המקומיים. מגלן סומך עליו בגלל צבע עורו והאפשרות שיוכל לדבר עם המקומיים, והוא יכול. לא רק יכול, אלא בראיה היסטורית אנריקה נחטף ממלאיה הסמוכה והוא למעשה הראשון שבאמת הקיף את כדור הארץ.

ואז, אלת המזל הופכת לאלת הגורל ובשטות מוחלטת, השייכת לתמונות הירואיות מההיסטוריה, מגלן פשוט נהרג בקרב פעוט וחסר ערך. צריך לקרוא כדי לצרוח. פם פם פם. את התהילה לא הוא יקבל אישית וממשיכיו ימשיכו עם שתי ספינות ובסוף עם אחת, ולא רק, אלא שאיבדו כל צלם אנוש כיאה וכיאות למסע מלכותי והפכו לסמי-פיראטים בהמשך מסעם.

אבל סבסטיאן דל קאנו הוא מנהיגה של הספינה האחרונה המגיעה בסופו של דבר לסביליה, כמעט שלוש שנים לאחר שהמסע החל. ההיסטוריה יודעת שדל קאנו אינו תמים, אבל ההיסטוריה תמיד הולכת עם המנצחים. 18 אנשים יורדים מהספינה, מתוך 265 שהחלו במסע. אחת חזרה, מנהיג המסע נעלם לגמרי מתהילת העולם באותה עת כשרוח האדם ניצחה ומסע הקפת כדור הארץ וקביעת גודלו אכן צלחו. המידע על החזרה שוטף את אירופה הנדהמת. טה-דם.

צוויג תיאר לפנינו מסע, שיותר משהוא מסע ימי, הוא מסע מסוג המשנה כל מה שנחשב לפני כן. אבל צוויג לא הסתפק בכך. היו די היסטוריונים שתיארו ניצחונות מסוגים שונים. צוויג התייצב כאן לימין הקשוח וההוגן, מי שההיסטוריה בהחלט גרמה לו עוול. צוויג החליט כנראה שלעולם לא מאוחר להשיב את מי שההיסטוריה גרמה לו עוול בחזרה אל חיק התגליות הגדולות - את מגלן. פתאום קולומבוס נראה כזאטוט שטייל בשכונה על בימבה.
ספר מופת.

"לעולם יוכל אדם אחד ויחיד בחייו הקטנים ובני החלוף, להגשים ולהפוך לאמת נצחית את מה שדורות על גבי דורות רק חלמו עליו."

זו שורת הסיום בספרו הנפלא של סטפן צווייג. הספר אינו רק שיר הלל למגלן אשר צווייג אינו מנסה להסתיר את הערצתו אליו, אלא גם מסמך היסטורי מרתק המספר כיצד מגלן הפורטגזי, יורד ים שתקן וקשוח, גיבור קרב, נדחה על ידי מלך פורטוגל כשהגיע אליו עם הצעתו המהפכנית. אלא שסיפורו של מגלן יכול לשמש דוגמה ומופת למי שרוצה ללמוד דבקות במטרה מהי. כיוון שנדחה על ידי מלך פורטוגל, הציע את שירותיו לספרד, יריבתה הגדולה של פורטוגל באותם ימים של עידן התגליות ומאבקי שליטה.


צווייג מספר לנו את סיפורו של מגלן והצוות שאיתו ומפרט את כל הקשיים וההתמודדויות שהיו מנת חלקו בדרך. לא מדובר רק בקשיי מזג אוויר, דרך לא מוכרת ומחסור במזון. הקושי העיקרי אתו נאלץ מגלן להתמודד היה משבר אמון בינו לבין חלק מהצוות אך גם את המשבר והמרד של חלק מאנשיו, צולח מגלן תוך הפגנת מנהיגות מרשימה.


הערצתו של צווייג את מגלן עוברת בספר כחוט השני. הוא מספר לנו כיצד מגלן פרץ את הדרך לפרנסיס דרייק ועושה השוואה בין מסעו של מגלן להקפת העולם לבין המסע של קולומבוס להודו, מסע שהסתיים כמובן באמריקה. על פי צווייג אין בכלל מה להשוות כי הרי מסעו של קולומבוס נמשך כ-30 יום ולמשלחת של מגלן לקח 3 שנים לשוב לספרד.


סטפן צווייג לא רק מספר בפירוט את תולדות המסע והאירועים בדרך, דבר שחייב אותו לתחקיר יסודי ומעמיק, אלא נכנס להרבה מאוד הבטים פסיכולוגיים של הפרוייקט. הוא מנסה לנתח מה רץ בראשו של מגלן ברגעי המשבר ומונה מהן האפשרויות שעמדו בפניו.


בקטע אחר של הספר הוא מרחיב בנושא כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שפרוייקט זה של מגלן גבה את חייהם ו/או אושרם של כל מי שנתן בו אמון ומי שזכה בתהילה הוא סבסטיאן דל קאנו, שהיה אחד המורדים במגלן: לו הדברים היו תלויים בו (בדל קאנו), המסע היה נפסק באמצע. אך דל קאנו הוא זה שזכה לחזור לספרד עם ה"ויקטוריה", הספינה היחידה מתוך החמש שיצאו לדרך, והוא זה שמלך ספרד עושה לו כבוד.


הכתיבה של סטפן צווייג מרתקת ואהבתי מאוד את העובדה שמידי פעם הוא עושה לנו זום אאוט ומנתח את האירועים מנקודת מבט היסטורית. לכל מי שהתקופה הזו מעניינת אותו, אני אמליץ כאן שוב על ספר שעליו כתבתי לפני מספר שבועות "אגוז המוסקט של נתנאל", ספר העוסק במירוץ אל איי התבלין.


לסיום משהו אישי: טיילתי והדרכתי הרבה מאוד פעמים בפיליפינים. המקום בו הקים מגלן את הצלב באי סבו, נחשב למקום מקודש כמעט ורבים באים לשאת תפילה מול הצלב. למרות שמגלן היה כובש זר, הוא נחשב בפיליפינים לגיבור לאומי כי הרי הוא היה זה שהביא לשם את הנצרות. בכל חודש ינואר נערך בסבו פסטיבל סינולוג בו חוגגים התושבים את קבלת הנצרות הקתולית. כמובן שהאיש שניצח את מגלן בקרב וגרם למותו, לאפו לאפו, גם הוא גיבור לאומי ופסלים בדמותו ניתן לראות בלא מעט מקומות בפיליפינים.

ספר השווה 5 כוכבים ללא היסוס.

בעידן שבו האנושות עודה צעירה והעולם שופע יבשות שטרם התגלו, בו נשמות חסרות חת עלו לדרגות המשנה למלך ומושלים של ארצות חדשות, שגורלם נרקם בהפלגה בודדת - ספינות יצאו מנמלים עמוסות יין וציוד ושבו עמוסות תבלינים, זהב ומשי, הביאו איתן עושר לא ליחידים אלא למדינות שלמות.
אבל רק אחת מאותן הרפתקאות ימיות הפכה את הבנתנו את העולם על פיה, שינתה באופן בל ימחה את הקרטוגרפיה, והעניקה לנו את הידע הסופי של צורת כדור הארץ.

ב-6 בספטמבר 1522, עגנה בנמל סביליה שבספרד גרוטת-עץ, מפרשיה העייפים צנחו מותשים והעידו על המסע המפרך שעברו שמונה-עשר מלחיה ששרדו. רק שלוש שנים קודם לכן, אותה משלחת ימית מנתה חמש ספינות אדירות, והצוותים שלהן הסתכמו במאתיים שישים וחמישה איש.
כך נשמעה הסימפוניה ההיסטורית של המסע הראשון מסביב לכדור הארץ המופלא שלנו, שהלחין וביצע הפורטוגלי פרננדו מגלן.

את ההמלצה שזו צריכה להיות הביוגרפיה הצוויגית הראשונה שלי קיבלתי ממורי ובנצי גורן, ועל כך אני מודה להם מקרב לב. למעשה, ההמלצה הגיעה אלי בזמן שאין ראוי ממנו. לאחר שעברתי לאחרונה לשהיה זמנית בפורטוגל, נחתה עלי ההבנה שאני לא מבינה את התרבות כפי שחשבתי, וכדי לעכל מקום יש להכיר את ההסטוריה שלו. יתרה מכך, אני כרגע בעיצומו של תהליך עריכה מפרך (אני כותבת כפייתית וקנאית, כך נגזר עלי) של רומן הביכורים קשה העורף שלי, וכתוצאה מכך, תפנוקיי הספרותיים פחתו במידה ניכרת. עם זאת, כשעולה בידי למצוא הפוגה בקריאה, אני מעדיפה, כרגע, לקרוא ספרי עיון או ביוגרפיה, ולא ספרי מופת שיעוררו בי קנאת סופרים. עם זאת, סיפורו של מגלן, אותו הכרתי עד כה באופן שטחי, ריתק אותי זה זמן מה. וישנה סיבה נוספת, ואולי הבולטת בהן - כיצד אפשר לסרב לפיתוי לקרוא את אחד הז’אנרים האהובים עלי שנכתב על ידי קולמוסו של אחד הסופרים האהובים עלי, למען הצוויג?

כך או כך, קיבלתי ממנו סיפוק רב בכל החזיתות: סיפורו של מגלן והאודיסאה הטראגית והמפוארת של הקפת כדור הארץ, ריתקו אותי משל לא ידעתי את התוצאה. זאת, כמובן, הודות לעושר הפרוזה ובעיקר לבהירות המחשבה של צוויג. כשסופר כותב ביוגרפיה שכבר הכרת ועדיין גורם ללבך להחסיר פעימה - זה זה. התגלמות השליטה הספרותית.

מגלן ושותפו הגיאוגרף, רוי פלירו, תכננו בקפידה מסע שמטרתו למצוא נתיב ימי חלופי מערבה לכיוון “איי התבלינים” הפופולריים. כלומר, המסלול הרגיל העובר דרך כף התקווה הטובה, נבלע בחזיונות על מצר המגשר בין האוקיינוס ​​האטלנטי והשקט.
לאחר שסבל את עוקץ הזלזול האכזר מצד מנואל הראשון, מלך פורטוגל, שדחה את שירותיו, שחררו משבועתו ושלל ממנו כל קצבה ראויה, הותר לו למגלן להציע את שירותיו לכל מי שיחפוץ. משפיל, ללא ספק. עם זאת, מגלן אינו ידוע במיוחד בפטריוטיות יתרה; עובד היה בשביל עצמו ועולמו, ועד מהרה ויתר על אזרחותו ועבר לעבוד בשירות ספרד בת המזל.
כנגד כל הסיכויים, מגלן הצליח לגייס את תמיכתו של קרלוס הראשון, מלך ספרד, והמזל האיר לו פנים עד כדי כך שאף קיבל מימון מאיש עסקים שנטר טינה למלך הפוטוגלי. הידד לנקמנות - רץ לספר לפלירו, והשניים קנו שמפניה, וצי של חמש ספינות.

סטפן צוויג מצייר דיוקן חי להפליא של אדם שגורלו ויריביו דאגו לא להשאיר אחריו פירורי לחם רבים. דמות אפלה, עקשנית, מסוגרת ותכליתית, ישירה מדי ובו בזמן סודית, ולכן נאהדת על ידי מעטים בלבד. צוויג אינו מהסס לחשוף את נטיותיו הדיקטטוריות של מגלן, להצביע ולנתח את טעויותיו, שהן בעיקר בתחום היחסים הבין-אישיים. בימאות, לעומת זאת, מגלן הוא ללא דופי עד כדי פדנטיות בריאה.
כל היבט בתיאור הביוגרפי הזה - החל משנותיו הראשונות של מגלן כמלח וחייל פשוט, דרך ההכנות המדוקדקות למשלחת שלו בחסות הכתר הספרדי, ועד כל רגעי השיא על סיפון טרינידד או על אדמה לא נודעת - נושא על חותמו הרפתקאות כאלה, שהיום רק חולמים עליהן.

הקריאה בספר לא רק הסבה לי עונג לשוני יוצא דופן – אלא מה, הספר לא נפל רחוק מהצוויג – אלא גם הביאה לקפיצת מדרגה בידע ובהבנה שלי על עידן המגלים.
בשל מפות שגויות, וטעותו של רוי פלירו בחישוב היקף כדור הארץ (עבודה אחת היתה לו), המסע על פני האוקיינוס ​​השקט הוביל למצוקות בלתי נתפשות של המשלחת. ולא רק זה. כאן תהיתי כיצד היטיב צוויג לתאר את מגלן, מגדלור של נחישות, מתגבר על מכשולים נוספים, החל בנסיונו של המלך הפורטוגלי לחבל במסע, דרך מרד מצד הצוות שלו (לא מפתיע), רעב, צמא ומזג אוויר קשה. אה, כן, וכלה במותו המיותר.

למרות שאני כבר מכירה (ומקנאה, כבר אמרתי) בכשרונו הנפלא להכעיס, עדיין תמהתי כיצד ידע מר צוויג לתאר את המציאות ההיא באמינות כזו, עד שנדמה שעבר את המסע על בשרו. שעמד שם בין המלחים על סיפון הטרינידד וראה במו עיניו את כיפת השמיים הכחולה המכסה אינסוף ימי במשך חודשים ארוכים, חזה בעצמו באריות הים העצלים מתגלגלים על החופים הסלעיים, הכיר מקרוב את התלאות המייסרים, את המחלות, את אכזריותו של הקור, סבל מרעב עד שנשרו שיניו שלו ודיממו חניכיו, כיצד ידע להציג מקרוב כל כך את חדוות הניצחון ועינויי התבוסה?

זה בטח נראה כמו בדיחה היסטורית שמגלן לא הקיף את העולם כשהוא מניף את דגל מולדתו, אלא את של ספרד השכנה. הטרגדיה היא שלאחר שחופי סביליה השתפלו תחת הספינה ויקטוריה, לא מגלן הוא שירד ממנה ללקט את התהילה.
בכניסה לפארק “מריה לואיזה” בסביליה, ניצב פסל של אחד מאנשי הצוות שמרדו במגלן עוד מתחילת הדרך. מאחוריו, חרוטה על קיר אבן - מפה מעוותת של העולם, ולצדה כתוב: "העיר סביליה חולקת כבוד לחואן סבסטיאן אלקנו, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ".
הקיפוח הנורא של מגלן בולט בסביליה יותר מבכל מקום אחר בעולם. אין שם רחוב אחד, ככר, ספסל - על שמו. הנמל עדיין משגשג, בין היתר בזכות הישגיו של אדם אחד, צולע, קשוח, עקשן בן עקשן, שאף אחד לא רוצה לזכור.

ומה עם פורטוגל?
התגליות של המלחים הפורטוגלים עיצבו את העולם כולו. זו היתה אחת המדינות העוצמתיות ביותר ביבשת למשך כמה מאות טובות, והיום היא מתבוססת בעוני. אבל אימפריות בסדר גודל כזה, גם לאחר שאיבדו את עוצמתן, נשארה להן מורשת מפוארת שהן יכולות להתגאות בה.
אנחנו כאן כבר חצי שנה, ואתמול שאלתי את בעלי אאוט-אוף-דה-בלו, “מה עולה לך לראש כשאתה חושב על פורטוגל?”
“רונאלדו.” הוא השיב.
“יין פורט.”
“ישו המלך,”
“פסטאיס דה-נאטה…”
וכך, ליקטנו מדפנות מוחינו שיירי תרבות. אבל האם יין מתוק מדי ופסל ענק ודי מטריד זה כל מה שמאפיין אותה לאחר מאות שנים של עושר ושליטה עולמית?

כן, הסקתי.
כי במה היתה פורטוגל ידועה יותר מכל דבר אחר? - במגלי הארצות שלה.
וכידוע, אדמות שנכבשו ישנו בעלות, ולתגליות גדולות באמת - אין מולדת. הידע מיועד לכולם.

ספר מעולה... המסר שהוא משאיר זה- בחר חלום ועשה אותו הכי טוב ומקצועי אתה יכול.
למגלן לא הגיע שום דבר בקלות.
חצי ספר מדבר על הרקע של מגלן, החלטתו להקיף את העולם והעניינים הבירוקרטיים עד שמגלן מקבל לידיו את הסבסוד להוצאת האוניות ללב ים.
חצי שני מתאר את מסעו עם האוניות מליסבון מערבה לכיוון דרום אמריקה , ה"התבחבשות" שלו לאורך חופי אמריקה הדרומית ובפטגוניה, במהלך החיפוש אחר המעבר המיוחל לאוקיאנוס השקט.
מתוארת המנהיגות (הקשוחה) שלו על הצוות, ההתמודדות ודרכי הפתרון שלו עם מקרים שקורים על האוניות, מפגש עם המקומיים...
ההרגשה היא כאילו נמצאים עם מגלן בהפלגה.
היה עוזר אם היתה מודפסת מפה בספר.
חוץ מזה ספר ענק.

ספר מופת, חד משמעית. מאפשר מפגש עם שני ענקים, האחד , מגלן, שהפליג נתיבים בלתי מוכרים ומסעו משתווה להגעה לירח בפעם הראשונה, ואפילו יותר מזה, משום שהוא לא ממש ידע את הדרך, גם צוות שעמד מאחוריו לא ממש היה לו. אבל בזכות ההתמדה העיקשת גילה משהו שעד אותה תקופה נחשב לכביר של ממש, ואף שילם בחייו. נכון, לפי הספר, הוא לא נהנה מפירות הגילוי, אפילו אלה שבגדו בו קיבלו רווח נאה מאוד על עבודתו, אבל השם שלו נשאר לנצח.
הענק השני שפוגשים בספר הזה הוא שטפן צווייג. איזו כתיבה! זורמת, יפה, מליצית, חכמה. יש בכתיבה של צווייג משהו שהוא על זמני. אמרות, משפטים שהם נכונים לכל כך הרבה מצבים. למשל הציטוט "אך כשם שחלודה מכרסמת בברזל, כך לעולם מכרסמת הקנאה בכל רווח גדול. כל זכות יתר שיש לאחד נתפסת תמיד כעוול, וכאשר קומץ אנשים מתעשר יתר על המידה, נוצרת מאליה ברית בין מקופחים" (עמ' 15). אין דבר אקטואלי מזה גם היום, במאה ה 21. וזאת רק דוגמה אחת.
בקיצור, ספר ענק בגודל קטן, בסך הכל 225 של הנאה צרופה.

לא לפני הרבה זמן התבקשתי כחלק מתוכניית הלימודים שלי להעביר מצגת. התפקיד שלי היה לסקור אישיות כלשהי בליווי מצגת של 10 דקות. המטרה הייתה ללמוד להעביר מצגת, ואחריה גם קיבלתי מין רשימה של מה היה טוב ומה לא.
בכל מקרה, לא היה לי הרבה זמן, והאישיות היחידה שהרגשתי שאני יכול לדבר עליה הרבה ולהכין עליה מצגת מפורטת בקלות - הייתה בשביס זינגר. אז התחלתי במלאכה ובאמת תוך זמן קצר הרכבתי מצגת מסכמת כזאת על החיים שלו, וכבר תכננתי מה להגיד. (שכחתי לציין שהייתי צריך להעביר את המצגת בפני כיתה לא כזאת גדולה של מגוון אנשים בגילאי 18).

היום הגדול הגיע, המצגת פתוחה מאחוריי ואני מתחיל לדבר. הרגעים הראשונים מביכים, אבל אחרי דקה כבר הסתגלתי ופשוט דיברתי וסיפרתי. מה שקרה זה שבאמצע שאני מספר ומתאר את האישיות, מי שהייתה אחראית סימנה לי מסוף הכיתה שנשארו לי 2 דקות לסיום, כל זה כשאני רק בשקופית השניה. מיד דילגתי לשקופית האחרונה ואיכשהו סגרתי פינה, והיום הסתיים.
אח"כ ישבתי איתה, והיא שאלה אותי איך היה. הסברתי לה שאני מודע לזה שבחרתי אישיות יחסית משעממת שאולי לא הייתה מתאימה לקהל יעד הספציפי הזה ושאני כן קצת מתבאס שלא הספקתי לדבר על מה שרציתי במצגת והנה אני מגיע לסוף - לאחר מכן היא נתנה לי כמה נקודות שהיא אהבה וכמה שצריך לחזק, וביניהן היא אמרה שלמרות שאופן העברת המצגת היה לא שלם, היא מאוד אהבה את ההתלהבות שלי כשדיברתי עליו, ושבאמת היא הרגישה שנהנתי לדבר עליו.


למה אני מספר את כל זה? כי באמת בסמוך לכל הסיפור הזה, התחלתי לקרוא את מגלן. העניין, שהנושא של הספר לא היה הדבר שהכי עניין אותי באותו הזמן, ובהתחלה הייתה לי תחושה לא טובה לגביו, חששתי להשתעמם - וזאת הסיבה שבחרתי כבר לקרוא ולנסות אותו.

אז כן, אני לא אגיד שהנושא בכל זאת עניין אותי, ושיצא לי לחשוב על מגלן הדמות המציאותית מעבר לספר, אבל הצלחתי להבין את מה שאותה אחת אמרה לי אז. כבר בהקדמה של צווייג לספר, הוא מסביר למה הוא בחר לכתוב עליו, ובאמת אפשר להרגיש שזה נושא שעניין אותו מאוד, וזה מה שהביא אותו לכתוב ספר שלם על איזו דמות שרחוקה ממנו.

אמנם קראתי את הספר בהפסקות, אבל לא גדולות מדי ככה שכן קראתי אותו ברציפות מסוימת ונהנתי מאוד מהזרימה של הסיפור ומהתיאורים של צווייג. כן היה חסר לי קצת מצורת הסיפור הרגילה שלו, אבל אחרי הכל כל מהות הספר הזה היא שונה, אז אין פה איזו תלונה או משהו.
העניין וההתלהבות של צוויג באותה הדמות, וכישרון הסיפור שלו יצרו יחד עוד ספר מוצלח שאולי הייתי חושב אותו למשעמם או חסר עניין.

מאוד נהניתי מהקריאה, ואפילו קצת נהניתי מזה שהופתעתי לטובה על אף החשש.

ספר מעולה. קורותיו של מגלן מגלה הארצות ומסעו להקפת העולם וחיפוש המעבר לים הדרום (היום האוקינוס השקט -שנקרא כך על שם הרוחות הנוחות שנשבו שם). התיאורים של צוויג את מגלן - את דמותו הייחודית, עקשנותו, המנהיגות הבלתי מתפשרת שלו, יכולתו לעמוד מול הקברניטים המורדים שרצו לחזור בעוד הוא מתעקש להמשיך ולא לוותר. לחשוב שהמסע המדהים שלו ושל חמשת אניותיו, בימים בהם אין תקשורת מודרנית וחלק מאוד משמעותי מקבלת ההחלטות שלו, זו אינטואיציה וניסיון. התיאורים של המפגשים שלו ושל הצוותים עם העולם החדש, עם הילידים שלא ראו אירופאים מעודם. והסוף הטרגי- כשהוא מגיע סוף סוף להגשמת החלום - מציאת המעבר הנכסף וההוכחה שניתן להקיף את העולם ושכל הימים מחוברים ביניהם, הוא נהרג בקרב טפשי ומיותר עם שבט קטנטן של ילידים. ספר מופתי שכתוב מעולה ומעלה על נס דמות שחשוב להכיר.

סודו של מגלן

בילדותי, לעיתון ידיעות אחרונות בכל יום שישי צורפה מפה גדולה של אחת מארצות הים, שיחד עם המפות האחרות הצטרפה לאטלס ענק שעל כריכתו הייתה אוניית מפרשים החוצה ים סוער (כך על כל פנים אני זוכר). אבי ואני רכנו מידי שישי ושבת על המפות וערכנו באמצעותם מסעות דמיוניים למקומות רחוקים בהם קיימים נופים ותרביות שנות מכפי שהכרנו, עליהם סיפר לי אבי.

במבט לאחור, אני סבור שהזיכרון הזה גרם לי ללמוד שני מקצעות המייצגים את מהות אטלס ילדותי, היסטוריה וגיאוגרפיה, וכל כך שמחתי שאחד מהנושאים הראשונים שלמדתי היה גילויים ומגלים גיאוגרפים. אחר כך בגרתי והמשכתי לקרוא ספרים על מגלי ארצות, ובניהם היו המגלים הפורטוגזים, כמו וואסקו דה גאמה ומגלן, אך יותר מכולם הרשימה אותי דמותו של אנריקה הספן שהקים מושבת סטרטאפ מדעית וטכנולוגית והחל את המסעות לכיבוש הים, למרות שמעולם לא יצא בעצמו למסעות. חלק מהיוזמה שלו היה, שרטוט מפות בהן נרשמו הנתבים הסודיים של הספנים הפורטוגזים על פני הימים, חלקם פרי חקירותיהם, ואחרים ממפות קדמות של ספנים ערבים ואולי גם מידע סודי של ספנים סיניים שקדמו להם.

לכן מיד פעם אני מבקש לקרוא ספרים על מגלים בכדי להבין את האמת האנושית של גיבורי המסעות. מסיבה זאת נגשתי לקריאת סיפרו של צוויג, על מגלן בצפיות מרובות, אם כי גם עם סימני שאלה, מה ליהודי אוסטרי, ממדינה נטולת ים ולניסיון תיאור המורשת האנושית של הים ומגליו? (גם לי יש מדי פעם דעות קדומות).

אפשר לכתוב רבות על מגלן, ועל האופן אותו מפרש צוויג, אני בחרתי להתייחס בספרו לפרשה אחת, הדרך בה מגלן הצליח להבקיעה את מחסום יבשות אמריקה, מערבה לאסיה, תעלומה באמצעותה אני יכול לחזור ולדון באחד הנושאים שאני עדיין אוהב, המפות ששורטטו על ידי מגלי העולם כתיעוד לנתיבים חדשים על פני הימים, ובכך הם חיברו יבשות וימים והפכו את עולמנו ליחידה אחת גדולה, כפי שאנו מכרים אותו היום.

לצוויג תמיד הייתה הבנה חדה להיסטוריה ולדרמות הגדולות בה, במקרה זה, הוא ידע לשים את האצבע על התעלומה הגדולה שהניע את מסעו, האופן בו הוא שכנע את מלך ספרד לממן את מסעו, בעובדה שהוא יצליח לעבור את יבשת אמריקה ממזרח למערב ולהגיע להודו, משום שהוא יודע היכן ממוקם המיצר. צוויג, טוען שמגלן בגד בפורטוגזים בשעה שהעביר מידע סודי, לידי אויביהם הספרדים. מהו אותו מידע סודי?

לחידה זאת צוויג מציג גרסה מעניינת ומפתיעה: למגלן היתה גישה למפה הסודית של מרטין בהים הגרמני, הקרטוגרף של מלך פורטוגל, שלא השתתף בעצמו במסעות ימיים. אם כן מהיכן הושג המידע המפתיע? האם המידע מבוסס על מסעות מגלים פורטוגזים שהדרימו בחופי ברזיל וארגנטינה? ב- 1515, המעבר שורטט על ידי יוהאן שנר, אם כי במקום אחר ושגוי. צוויג, מתבסס על מקור היסטורי, עלון בשפה הגרמנית, ובו ידיעה של סוכן פורטוגלי לסוחרים גרמנים לפיו התגלה המעבר, בקו רוחב ארבעים (כלומר במקום שגוי). האם מגלן יצא למסעו על בסיס מידע שגוי?

יש לפחות שתי מפות ידועות שקדמו למסע מגלן, המתארות בצורה מפורטת את החוף בדרום אמריקה כולל אנטרקטיקה, אחת מהן, היא מפת פירי רֶאִיס, משנת 1513, שהייתה שייכת לעות'מניים ובמקור הוגדרה כפורטוגזית, מה שקרוב לוודאי מוכיח את הסברה לפיה ספנים פורטוגזים הגיעו לאמריקה ולדרומה לפני מסעות קולומבוס, או לפני מגלן. אם מפות אלו היו ידועות למגלן, הן מהוות הוכחה כי המידע על מיקום המיצר הועבר אל מחוץ לפורטוגל על ידי קודמיו ועל כן מגלן לא היה בוגד.

באו ונמשיך להפליג בעקבות מגלן, למיצר מגלן, יתכן ושם נוכל לוודא אם מיקום המעבר היה ידוע לו בוודאות, או שהוא ניסה לחצות את אמריקה במקום הלא נכון, כפי שהוא מופיע במפה הפורטוגזית עליה מתבסס צוויג?

צוויג הוא ביוגרף בחסד, באופן שבו הוא מתבסס על מקורות היסטוריים, באמצעותם הוא מתאר באופן מוחשי את יחסי האדמירלים במשלחת מגלן, אך יכולתו המופלאה ככותב רומנים פסיכולוגיים לא באה לביטוי בביוגרפיה זאת, בה אישיותו של מגלן עדיין נותרה אניגמטית, או גם יכולתו ליצור אווירה של ים ומסעות כלל לא משכנעים כפי שכותבים אחרים המתמחים במסעות ימיים. על כן לצד התפעלותי מהיסוד הביוגרפי של הספר, לחלוטין לא התלהבתי מהצד הספרותי אמנותי של הספר הנוגע לים שרחוק מלהרשים, ובכך הספר הזה לא עומד לדעתי בשורה הראשונה של הספרים הטובים והמרגשים של צוויג, שנושאם הוא ביוגרפיה היסטורית, כמו מרי אנטואנט, או גם מרי סטיוארט. הערה נוספת, ספר שבמוקדו מסעות מגלים ומפות, ראוי שבנספח שלו יהיו מפות המשלימות ומאירות את עלילת הספר.