ביקורת ספרותית על על נהרות בבל מאת נלסון דה-מיל
בזבוז של זמן

---

לספר "על נהרות בבל" מאת נלסון דה־מיל (הוצאת שלגי, 1993), הגעתי בעקבות הנאתי מכמה מספרי המתח המצוינים שכתב ובהם "בית־הספר לקסם אישי", "מילת כבוד", "לבד בקובה" ולאחרונה "העריק", שכתב עם בנו. הלילות שבהם עקבתי אחר עלילותיו של גיבור ספרו הנפלא, "בית־הספר לקסם אישי", קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים במוסקבה, זכורים לי כמהנים מאוד.

בספרו הראשון בחר דה־מיל לעסוק דווקא בסכסוך הישראלי־ערבי. בשלהי שנות השבעים יוצאת משלחת ישראלית למשא ומתן גורלי עם נציגי מדינות ערב בניו יורק. נראה כי סוף סוף "הישראלים והערבים מוכנים לשבת יחדיו ולעשות שלום" (עמוד 21). אך רב־המחבלים הפלסטיני אחמד ריש ואנשיו, המכונים "אשבלים", הטמינו בשני מטוסי הקונקורד שבהם טסה המשלחת פצצות רבות עוצמה. ריש השמיד מטוס אחד ואילו השני נאלץ לנחות נחיתת חירום בחולות הסמוכים להריסות בבל העתיקה בעיראק. כחמישים חברי המשלחת ובהם דיפלומטים, מאבטחים, כתבים, שרים נדרשים להגן על עצמם בחולות הלוהטים מפני ריש ואנשיו המבקשים לקחתם כבני ערובה ולסכל את תהליך השלום. על מאמצי ההגנה מפקדים שניים, יצחק ברג, ראש המוסד, ויעקב האוזנר, קצין הביטחון הראשי של חברת "אל על".

האיש שעליו מוטלת משימת החילוץ של המשלחת הוא אלוף־משנה טדי לסקוב מחיל האוויר. לסקוב שירת "שנים כטייס קרב" (עמוד 22), ומאחוריו שנות לחימה ארוכות. "הוא הצטרף אל ההגנה ולחם בשורות חיל האוויר שלה. מאז, הוא נלחם במלחמת העצמאות, במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל ראה הרבה יותר פעילות בין המלחמות מאשר במהלכן. היא יצא לחמשת אלפים מאה שלושים ושש גיחות, נפגע חמש פעמים ויורט פעמיים. הוא נשא צלקות רבות. הוא הלך בכפיפות־מה כתוצאה מנטישת פנטום בוער במלחמת יום הכיפורים. הוא הזדקן והתעייף. הוא לא יצא עוד למשימות קרב, אלא לעתים נדירות" (עמוד 26). אך למרות הנחישות שהפגין לסקוב בדיוני המטה וכשהציג לממשלה את הצורך לבצע פעולת חילוץ, ראש הממשלה היסס להטיל כוחות לעבר עיראק למשימה שכזו.

"ממתי אנחנו משאירים את ביטחון אזרחי ישראל בידי ממשלות זרות" (עמוד 218), הטיח לסקוב בראש הממשלה. "תראה, אדוני, אנשי הקומנדו המערב־גרמני עשו את זה בסומליה. אנחנו עשינו את זה באוגנדה – ואנחנו יכולים לעשו את זה שוב בבבל" (עמוד 219). ואכן, ממש כמו במבצע אנטבה, בשיאו של הספר הוביל לסקוב פשיטה אווירית על ההריסות בבל לחילוץ הניצולים, כשבמקביל מטוסי הרקולס הנחיתו את חיילי הקומנדו של צה"ל. בעוד ריש "שמע קולות ירי של אנשי קומנדו ישראלים" (עמוד 287), לסקוב וטייסיו את אנשיו מן האוויר. לסקוב "שיחרר את ארבעת הטילים האחרונים שלו והתרומם במהירות שורת האשבלים נעלמה בתוך כבשן להבות אדומות" (עמוד 289).

עם סיום לימודיו באוניברסיטה התגייס דה־מיל לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־CIA. הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. דה־מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. הידע שרכש שם שימש אותו בכתיבתו. כך למשל, ניכר בציטוט הנ"ל שהוא מבוסס על ניסיון אישי: "הוא הזכיר לו מה שאמרו לו אנשי רגלים בוויטנאם, כיצד הוייטקונג מתקרב אליהם מאוד במהלך קרב אש, כך שהאמריקנים אינם יכולים להשתמש בנשק הכבד שלהם בלי להרוג את אנשיהם שלהם" (עמוד 69). ואכן כך בדיוק ביקשו גם אנשיו של ריש לפעול.

הספר מותח, אולם המחבר לא חקר די צורכו את הסכסוך, כמו גם את האמצעים שהפעיל צה"ל (לצה"ל למשל מעולם לא היו מטוסי קרב מדגם אף־14). פגם נוסף ספר, כמיטב המסורת של הוצאת שלגי (ממנה היא נגמלה רק בשנות ה־2000), הוא הנטייה לקצץ חלקים מהספר לטובת הוזלת עלויות הדפסה. מה שלא הכרחי ומקדם את העלילה קוצץ, קוצר ונערך. ואפילו אז, התרגום כל־כך גרוע ומלא באי־דיוקים. רק אפשר, ורק בשעת סגר מלא בגין מגפת הקורונה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על על נהרות בבל