ספר מתח מורכב ממשולש גיבורים שאינו שווה צלעות. קודקוד אחד הוא הבלש, השני הוא הקורבן והשלישי הוא הרוצח. בכל ספרי המתח, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תפקיד הגיבור הראשי שמור לבלש. שני התפקידים האחרים, של הרוצח ושל הקורבן, מקבלים תפקיד מינורי ובכך חוטא הסופר לא פעם לאיכות היצירה.
קורבן בעל דמות עגולה, מובנת ומעוררת אמפתיה, גורמת לקורא לרצות בתפיסת הרוצח ובפתרון התעלומה, הרבה יותר מאשר איזו גווייה נטולת ייחוד, שהופכת לאוסף של נתונים פורנזיים קרים. ככל שהסופר מפיח חיים בדמות הנרצח טרם מותו, הוא יגרום לקורא להזדהות איתה.
לקודקוד השלישי, דמות הרוצח, יש מגבלה קשה, המעוגנת ביסודות הז'אנר. אסור לגלות את דמות הרוצח בטרם זמן. ולכן, ברוב הספרים, הרוצח הוא דמות עלומה עד רגע הגילוי. חלק מהסופרים מצאו שיטה להתגבר על המגבלה והם מתארים את הרוצח ומקנים לדמותו נפח ללא ציון שמו. אבל זוהי במידה רבה הליכה על חבל דק, כי קורא חד עין ומיומן עלול לנחש מוקדם מדי מי הרוצח.
ולכן, ניתן לומר, כי דמותו של הרוצח מתוארת בעצם על ידי שלל הגילויים של אופן פעולתו. במקרים מיוחדים מאוד הסופר מגלה לנו מי הרוצח ויוצר את המתח על ידי חוסר הידיעה של הקורבן שהוא עומד למות וכי אורבים לו. אבל שיטה זו תקפה רק במקרים שהקורבן עתיד למות בסוף הספר ולא בראשיתו.
רוב סופרי המתח השתמשו או משתמשים בגיבור קבוע. מדובר לעיתים קרובות בבלש משטרתי או בלש פרטי והדמות הקבועה והצוות שלה מאפשרים להשתמש בביוגרפיה שלהם באופן מקוצר. קהל הקוראים שצועד פעמים רבות עם הסופר מספר לספר, מכיר את הבלש, ובכך מאפשר לסופר להתמקד בדמויות ובפרשייה של הספר עצמו.
שימוש בבלש קבוע מאפשרת לדמותו להתפתח מספר לספר, וכך, בידי סופר משובח, היא הופכת להיות בעלת רבדים עמוקים. (וכאן תסננו בוודאי מתחת לאף, כי סופרי מתח רבים אינם משובחים, ואני אענה לכם כי ישנם גם סופרים רבים, שאינם סופרי מתח וגם הם אינם משובחים).
ולכן לארתור קונאן דויל היה את שרלוק הולמס, לדשייל האמט את סם ספייד, לריימונד צ'נדלר את פיליפ מרלו, לאגת'ה כריסטי את הרקול פוארו ואת ג'יין מארפל, לארל סטנלי גארדנר את פרי מייסון, לרוס מקדונלד את לו ארצ'ר, לפ.ד. ג'יימס את אדם דלגליש, לרות רנדל את רג'י ווקספורד, לפטרישיה קורנוול את ד"ר קיי סקארפטה, לפיטר ג'יימס את רוי גרייס, ליו נסבו את הארי הולה, ללי צ'יילד את ג'ק ריצ'ר, לג'ון ורדון את דייב גרני, לניקי פרנץ' את פרידה קליין, למייקל קונלי את הארי בוש, להרלן קובן את מיירון בוליטר, ועוד לא הזכרתי את היוצרים וגיבוריהם אלא על קצה המזלג.
אבל ללינווד ברקלי החביב שלי, אין גיבור קבוע וזה ייחודו. בכל ספר, למעט שניים, מככב גיבור אחר. ובכל זאת, הספרים דומים זה לזה, כי בכולם הגיבור הוא אמריקאי בן המעמד הבינוני, תושב הפרברים או איזו עיירה קטנה, בצפון ארצות הברית, בדרך כלל. כך שאם אתם מדמיינים לכם איזו עיירה דרומית מנומנמת של רד-נקס עם דיינרים שמנוניים וכפריים אנאלפביתים, טעות בידיכם. הגיבורים של ברקלי הם בוגרי קולג' או אוניברסיטה, חלקם בעלי מקצועות חופשיים, אנשים משכילים, אבל לא עשירים, שמתמודדים עם הכלכלה הקורסת ועם אובדן הערכים שפלש אל הפרברים.
הגיבור של ברקלי הוא איש ערכי, שנקלע שלא בטובתו לתוך פרשיית פשע. בתמימות רבה, שוקע הגיבור בתוך מערכת של ראיות המצביעות עליו כעל הפושע. ברקלי הוא אמן של הפרטים הקטנים. אין כמעט תיאור שהולך לאיבוד או שאין לו סיבה טובה להיכתב. כל פריט, מילקוט ועד קערה של פאי, הם בבחינת האקדח שיירה במערכה השלישית.
וכך, למרות שאינו משתמש בבלש קבוע, שהרי הבלש שלו הוא תמיד איש מן השורה ולא איש מקצוע, ברקלי בונה דמויות נהדרות, עגולות ומלאות, המייצרות הזדהות ואמפתיה.
הכתיבה שלו אגבית ולא יומרנית. אין דימויים מיותרים ואין שפה גבוהה. הסיפור כמו נכתב בידי הגיבור עצמו. הסיפור כמו נכתב מעצמו. ובאמת, פעמים רבות הספרים כתובים בגוף ראשון.
לברקלי יש איזה קטע לא סגור עם יחסי אם-בן ובכמה ספרים האם והבן הפושעים, מקבלים קטעים משל עצמם במקביל לסיפור הראשי. וכפי שכתבתי לעיל, לשיטה זו יש מעלה וגם מגרעת. שיטת הכתיבה מקנה נפח למבצעי הפשע, אבל מאפשרת לנו לזהות מוקדם מדי מי הפושעים.
זו המגרעת הראשית של ברקלי, שלא תוריד ממנו אפילו כוכב אחד: זיהוי מוקדם. אבל ברקלי שומר תמיד טוויסט אחד אחרון לעמוד האחרון של הספר ובכך מפצה אותנו.
בספר הנוכחי, נערה נוקשת על חלון המכונית של הגיבור בערב גשום אחד. בניגוד לכל היגיון, קאל ויבר, הגיבור נותן לה טרמפ ובכך הוא לוקח בעצמו טרמפ אל ההסתבכות. מהר מאוד נעדרת הנערה שהסיע וחברתה נרצחת. הסיפור הזה מסתבך לתוך הסיפור האישי של קאל ואשתו, שאיבדו את בנם באופן טראגי. קאל מסתבך עם שוטרי העיירה ועם ראש העיר, עם אשתו ועם החשדות. אבל בשביל מה אני מספרת לכם את כל זה, הלוא זה כתוב טוב יותר על הכריכה האחורית.
אני אכתוב רק: רוצו לקרוא ולא תתאכזבו.
ואם תפגשו את לינווד ברקלי באיזה פרבר, תמסרו לו, שאמנם יו נסבו ולי צ'יילד הם המלכים, אבל הוא עצמו סופר נהדר.
