ביקורת ספרותית על אהבה עד כלות מאת דוד פוגל
ספר בסדר

---

ספר זה הוא, איך לומר, מעין סיכום חליפת המכתבים בין המשורר והסופר דוד פוגל ורעייתו השניה, עדה נדלר-פוגל. בכ-400 עמודים פרופ' דן לאור וד"ר רחל סטפק מסכמים את כל המכתבים שהוחלפו בין הזוג החל ב-1925 ועד 1940, כולל המוני הערות.

דוד פוגל פגש את עדה בבית ההבראה מראנו, כששניהם סובלים משחפת. הוא נשוי ופרוד, היא מאורסת ונפרדת מארוסה זה שמונה שנים. הם שבים ונפגשים, שבים ונפרדים, תמיד בחיסרון כיס, לא יכולים לקיים בית משותף של ממש. הוא מקווה להשתלב בזרם האמנים המתעצם בפריז, היא לא מוצאת מקומה שם, אולי בשל השפה, בטוח בשל חוסר היכולת הכלכלית.

הבת, תמרה, שנולדה להם, גדלה לא אצל אחד מהם, אבל דוד פוגש אותה פעם בשבוע. חלופת המכתבים נשמרה אצל הבת ונמסרה לנ"ל לשם עריכת הספר.

לא ברור מה הטעם בספר בו יש סיכום מפורט של כמאה עמודים הנוגע לתוכן המכתבים ולאחר מכן מובאים המכתבים עצמם, רובם בנוסח אני אוהב, אני מתגעגעת וכך הלאה. השמות בגרמנית מובאים כהלכתם, וכדרכם בקודש של הכותבים הישראליים, יהיה תוארם האקדמי אשר יהיה, תעתיק השמות הצרפתיים לעברית מקומם. אין מילה מתאימה יותר. יהיה תוארם אשר יהא, אף תירוץ לא מתקבל.

הספר הזה הוא כנראה חלק מסדרה, אחרים כמותו לא ראיתי, והתמיהה לגבי צורתו ועריכתו נפתרת בקלות: האשם העיקרי הוא, מי אם לא, יגאל שוורץ, שידו הארוכה במעל.

לפוגל שמורה פינה חמה בלבי ורק משום כך נפלתי בפח.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אהבה עד כלות