ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך. 
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי  שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.

לולו ומרי שתי אחיות שאביהם הורג את אמם,ודוקר את מרי
בחזה.
בתוך שניות עולמן של הבנות חורב עליהן,אמא מתה,אבא בבית סוהר.
הספר כל כך רגיש הוא עוסק בהמון רגשות,שנאה ,אהבה ,רחמים עצמיים,בלבול,פחד מהעולם.
ספר מומלץ.
תדה לנדיה חברתי מהסמניה ששלחה לי את הספר.

רומן מהפנט וחזק ופרוקטיבי בטירוף מספר את סיפורן של שתי אחיות שאביהן רצח את אימן ואת הקשר בינהן ובין האב שיושב בכלא האחת שומרת לאורך השנים על קשר עם האב ואולי הבת הבכורה מתעלמת מיקיומו של האב ומעמידה פנים שהוא מת מבחינתה ושתי האחיות חוששות מהיום שבוא האב ישתחרר מהכלא,
הסופרת מספרת סיפור מפוכח,עצוב ומלא תובנה על אלימות במישפחה ועל אשמת הניצולות
ספר משובח טורד מנוחה מה הייה קורה אילו.. ואייך אני הייתי מגיבה..לא תוכלו להניח תספר מהיד
מומלץ וחובה ליקרוא

ככול ששם הספר בוטה ומרתיע כך עלילתו עדינה ונוגעת ללב כשעולמן של שתי בנות חכמות ורגישות מזדעזע בעקבות רציחתה של אימן על ידי אביהן, הן מיטלטלות מבית לבית מרגישות לא רצויות, אך מכאן הן צומחות לנשים מלומדות בעלות השקפת עולם מנוגדת אחת לשניה, אך האהבה והדאגה שלהן זו לזו בונה את כל עולמן והסוד הגדול רודף אחריהן עד לחשיפתו בנסיבות שלא פיללו לו, הילדים מאחורי מעשה הזוועות של הוריהם , פה הם מתגלים.מסמך חשוב מאין כמותו
ומומלץ מאד........

ספר טוב מאד המספר על משפחה אחת קטנה וטרגדיה אחת גדולה.
האחיות לואיז ומרי היו ילדות בנות 10 ו- 5 כשאביהן רצח את אימן במהלך מריבה. מאז כל חייהן היטלטלו בעקבות המעשה. הקן המשפחתי נעלם, האב נכנס לבית סוהר והילדות נדדו לבית אחד ואח"כ לאחר.
במשך יותר מ- 30 שנה הן חיות את חייהן אבל האירוע הקשה מילדותן נמצא כל הזמן ברקע והשפעתו רבה על כל מהלך החיים.
סיפור יפה ונוגע ללב על מציאות קשה והשפעתה על הילדים וגם על חייהם כבוגרים

" אף פעם לא היית מאושרת?" היא שאלה .
"אני לא יודעת" .
לולו אספה את שערה לפקעת . "גם אני לא יודעת . אין לי מושג איך אנשים רגילים מרגישים . מאז אותו יום אני מסתכלת על אנשים ומנסה להבין איך אמורים להתנהג . איך אנשים מאושרים נראים?"
"מה אנשים בטוחים עושים? איך הם מגיעים להחלטות?"

ביום שאביהן של לולו ומרי הגיע שיכור הביתה , ורצח את אמן , הוא רצח גם את ילדותן , מוטט עליהן את עולמן המוכר והידוע , והשאיר צלקת גדולה בנשמתן , כזו שתלווה אותן בכל יום ויום בחייהן .

הספר מלווה את לולו ומרי במשך שלושים ושתיים שנים , החל מהיום בו נרצחה אמן , בשנת 1971 , ועד לשנת 2003 , כשהאחיות כבר נשים בוגרות , דרך כל תחנות חייהן . יחסי האהבה שנאה עם אביהן הנשפט למאסר עולם , דרך החיים בבית היתומים ,על כל הקשיים שהן חוות במקום הזה . העימותים , המריבות , המלחמות בין הילדות החוסות , הכמיהה למגע אנושי , לליטוף אם , להרגיש משפחה , הרעב , הבדידות , להרגיש שייכת . ולאחר מכן החיים במשפחת האומנה , שגם שם תחושת התלישות לא עוזבת אותן . אז יש מסגרת משפחתית , יש מי שדואג לארוחות , ויש בגדים חדשים , ויש מגורים בסביבה טובה ומהוגנת , ולכאורה יש הכל , אבל לא משהו שימלא את הריק שיש בתוכן פנימה . וההרגשה הזו של אני לא שייכת , והמבט הזה על הדברים , מהצד , המשקיף .

לכל אורך קריאת הספר ליווה אותי דוק של עצבות , וכמה רציתי שהדמויות של האחיות יצוצו מבעד למילים כדי שאוכל לחבק אותן .דבר אחד הוא לקרוא את שעבר עליהן , אבל זה מרגיש לגמרי אחרת כשאתה יודע שמישהו חווה את כל זה על בשרו . חי את החיים האלה . נכון שלולו ומרי הן דמויות בדיוניות, אבל כל כך ברור לי שיש בעולמנו כל כך הרבה לולו ומרי בשר דם .

הסופרת מתארת בצורה כל כך מוחשית ואותנטית את הביקורים בכלא , שממש יכולתי לדמיין את הריח העולה מהמקום , הרגשתי כל כך שם , מחכה בתור לבדיקת הסוהר לפני הכניסה לאולם המבקרים , יש משהו מאוד משכנע בתיאורים שלה ,שעלה בדעתי שאולי יש בספר פרטים אוטוביוגרפים של הסופרת , ותזכרתי את עצמי לעשות גוגל על הסופרת , אבל אז בסוף הספר , בפרק התודות היא כותבת שהנושא לא זר לה , כי בעברה היא עבדה עם גברים כמו אביהן של לולו ומרי . לא ממש מתואר מה היה התפקיד , אבל בהחלט זה הוסיף לכתיבה שלה .
ספר עצוב , שלא בא בסתירה עם זה שהוא נפלא .

ספר מעולה, קריא מאוד, למרות שהנושא מאוד לא קל לעיכול.
ספר עצוב, נוגע ללב ומעורר מחשבות.
העטיפה של הספר לא קשורה בכלל לתוכנו, וגם חלק מהקציר שרשום בגב הספר איננו נכון.

אין לי מילים לתאר כמה הספר הזה ריתק אותי
המון רגש ופחדים ושמחה מהולה בעצב
ושכל אחד מהדמויות שואף להגיע לנחלה
בדרכו שלו .

ספר בסדר על 2 אחיות שאביהן רצח את אימן, והוא יושב בכלא... ואיך שהבנות מסתדרות בכוחות עצמן... אחת הבנות מבקרת את אביה בכלא והשניה לא רוצה לראות את פניו.....