ביקורת ספרותית על סוף טוב מאת ענת גוב
ספר טוב

---

היה לי פעם מורה שדרש מכל תלמיד שרוצה להציג פרשנות ספרותית להניח כסף בטרם יפצה את פיו ורק אז להתחיל לדבר. ובכן, כקוראת, אני מגלה בי רגישות למצבים בהם סופר "יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר", לבין מצבים בהם הוא מלהטט מציאות מעניינת או שלא, אבל משחק בנדמה לי, ואני לא איתו. (ראה ערך ההבדל בין "קול צעדינו" המדהים של רונית מטלון ובין "השפעה בלתי הוגנת" שהיה בלתי הוגן בהרבה מובנים כלפיי כקוראת, או פשוט בזבוז זמן מחפיר).
ענת גוב מגיעה לכתיבת המחזה "סוף טוב" כשהיא קרובה בכל מובן, גוף ונפש ותודעה, אל סופה שלה וממיקום זה היא מנהלת קרב דוקרני שיש בו הומור מושחז עד כאב ויכולת - כמו לא מעט חולים סופניים - לדבר בלי מחיצות ומשוכות הסתרות החיים.

אני ממליצה לכם לקרוא, אפילו ממליצה מאוד. בעיני אין דיכאון ביצירה הזו אלא הזמנה לחשוב על יחסינו עם הורינו, בני זוגנו, אלוהים, הבריאות שלנו ומה לא.

ועכשיו לשלב האהוב עליי - שלב הטעימות:

טליה: הדרך שלך מאוד מקסימה, מיקי. אבל כמה שאני לא מנסה וכמה סלטות שהמוח שלי לא יעשה, אני לא מצליחה לראות בסרטן מתנה. מצטערת. זה בערך כמו להגיד שאושוויץ זה קייטנה.
חיה'לה: הי הי, אל תישאי את שם השואה לשווא!
טליה: סליחה, אבל נראים אותו דבר בסוף, לא? כשנכנסתי הבוקר למחלקה והסתכלתי סביבי, זה היה כמו להיכנס ל...ברגן בלזן עם פרקט.
חיה'לה: איך את מעזה להשוות?
טליה: ההבדל היחיד הוא שכאן יש בחירה. ומותר לבחור אחרת. אני מבינה שאפשר לחיות עם הסרטן, אבל אם הייתי רוצה לחלוק את חיי עם טפיל מרושע וערמומי ששואב את כל האנרגיה שלי, הייתי נשארת עם בעלי."

"אמונה'לה: מוות של אמא זה הדבר הכי עצוב בעולם.
טליה: אני יודעת
(שתיקה)
טליה: לפני כמה שנים החלטתי ללכת לטיפול. הפסיכולוג שאל אותי למה באתי. אמרתי לו שאמא שלי מתה כשהייתי בת עשר... את יודעת מה הוא אמר לי?
אמונה'לה: מה?
טליה: לכי הביתה. אלי באים אלה שאמא שלהם לא מתה"

תהנו מהחיים
ובכלל

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על סוף טוב