ביקורת ספרותית על תליין האהבה - וסיפורי פסיכותרפיה אחרים מאת ארווין ד' יאלום
ספר טוב

---

"אוי, דוחה" – זה הדבר הראשון שעלה בראשו של יאלום, כאשר פגש את הפציינטית החדשה שלו, אישה עם בעיות השמנה קשות שהגיעה אליו לטיפול.
ולא, ארווין יאלום הוא לא דיאטן, הוא פסיכולוג.
מזעזע, לא? ובכן, כן. אבל הנה תובנה - גם המטפל הוא בן אדם.
עם פתיח דומה באופן זה או אחר, מזמין אותנו יאלום למסע מטלטל על כורסת הפסיכולוג.
יש כאן מפגש משולש – המטופל שבא לקבל עזרה, המספר-מטפל, ואנו הקוראים.
כמו בדוגמא לעיל, יאלום בכוונה לא מסתיר בפנינו חלק מהרגשות שצפו אצלו במהלך הטיפול. לכך הוא מוסיף את תיאור המקרה, ניתוח קליני קצר ממבט על, אבל העיקר - את והגיגים שלו ושל המטופל שצפו תוך כדי המפגש.
זו אחת הנקודות החזקות מבחינתי בספר. "תליין האהבה" מנסה להכניס אותך לעומק הטיפול ובכך גורם לך לחשוב. אני אוהב ספרים שגורמים לי לחשוב. זו גם אחת החולשות של הספר. הסופר מנסה גם לגרום לך להרגיש את המקרה, לא רק לנתח. מלבד לכך שזה יכול להיות מזעזע (מה שאישית עלי פחות אהוב), יש פה גם ניחוח של הטפה. ואשתדל להסביר:
ליאלום הגעתי בחיפוש אחר סופר עם סגנון דומה לאוליבר סאקס, שאני מאוד אוהב ומעריך את הספרים שלו. אבל מלבד לכך שמדובר בשני יהודים אנגלו-סאקסים, לא מצאתי הרבה דמיון.
סאקס, בתור רופא, ניגש למקרים נוירולוגים-פסיכולוגיים מהצד המדעי יותר. הוא מנסה למצוא דפוסים התנהגותיים אצל המטופלים, כיצד אלה נובעים משינויים מוחיים כאלה ואחרים ומה עושים עם המצב. יש לו המון אמתפיה כלפי מטופליו, וגם הוא מודה שאין למדע היום את כל התשובות, אבל זה הכיוון.
יאלום ניגש לטיפול מהכיוון הפילוסופי יותר. הוא מאמין שכל ההפרעות נובעות בסופו של דבר מהתמודדות עם כמה מצוקות קיומיות בסיסיות ביותר: פחד מהמוות, חתירה למשמעות ועוד כמה ששכחתי. אם הוא יצליח לגרום למטופל להגיע ל"תובנה" לגבי אותה מצוקה, זה מה שיוביל אותו בסופו של דבר לשחרור מההפרעה החיצונית, זו שהובילה את המטופל אליו מלכתחילה.
כאשר קראתי את זה, עצרתי מהר. האם להכניס את המטופל לחרדה קיומית זה מה שיוביל לריפוי שלו? אפילו הסופר עצמו מודה שזה לא כזה פשוט. ולפי הבנתי, זו רק גישה פסיכולוגית אחת מני אלף. הנה עוד תובנה – טיפול פסיכולוגי זה ללכת לרב לא פחות משזה ללכת לרופא.
בקיצור, במפגש המשולש של הספר הזה יש הרבה רבדים נסתרים, וחוסר יכולת להגיע לאובייקטיביות (כפי שניתן לראות בפרק "שני חיוכים").
ועם כל זאת, אני ממליץ בחום על הספר. אתם לא חייבים להסכים עם כל מה שכתוב, אבל בהחלט תצאו עם תובנות מעניינות, ואולי לפעמים תזהו אפילו חלק מעצמכם. לי זה קרה.
** גילוי נאות – את הספר קראתי במקור באנגלית, לכן אין לי מה להגיד על התרגום **

» ביקורות נוספות של פילנפיל
» ביקורות נוספות על תליין האהבה - וסיפורי פסיכותרפיה אחרים