גמני נטשתי את הספר מחוסר עניין

משאיר לכם לקרוא על מה מדובר בכריכה האחורית של הספר.

את הסיפור הראשון קראתי עד תומו - 47 עמודים שהמשכתי לקרוא בכח, בגלל כבודו של המחבר.

את הסיפור השני נטשתי אחרי כ-30 עמודים. כבר לא יכולתי יותר.
את הסדרה 'נבלות' ראיתי בטלוויזיה - זה היה יותר טוב.
אבל הספר, הרבה כתוב, מעט עניין.

תולדות המתמטיקה עטופות בהרפתקה מותחת.

ההרפתקה מתרחשת בפריז, שבה מעורבים מר רוש, מוכר ספרים, מקס ילד חרש שמתגורר עם משפחתו (אמו ושני אחיו התאומים) אצל מר רוש, ותוכי: תוכי פטפטן שמדבר כל הזמן על מתמטיקה. מר רוש מקבל מכתב מחברו באמזונס, שבו הוא מודיע לו ששלח לו את כל הספרייה שלו, שמכילה ספרי מתמטיקה נדירים. כשמר רוש מקבל את הספרייה הענקית הוא והילדים יוצאים לחקור את תולדות המתמטיקה מימיה הראשונים ביוון ועד היום. תוך כדי חווית הלימוד מגלים מר רוש והילדים שחווית המתמטיקה שנשלחה אליהם היא רק ההתחלה ובעצם עלים לפתור בעיות הרבה יותר גדולות. כאן הספר מקבל תפנית כאשר חברו של מר רוש מת. למה הוא מת? האם הוא נרצח? מי רצה במותו? מה הקשר בין מותו לבין המתמטיקה?

המחבר דני גדג' הוא פרופסור להיסטוריה של המדעים באוניברסיטה בפריז. בספר הזה הוא מספר את קיצור תולדות המתמטיקה מימי היוונים ועד ימינו. מפאת קוצר היריעה, הוא מתמקד בדמויות מעטות מתחום תולדות המתמטיקה. כדי להנגיש את הסיפור לאלה שקשה להם עם מתמטיקה, הוא עוטף את הסיפור של תולדות המתמטיקה, בהרפתקה מותחת שמתרחשת בימינו.

מי שמחפש סיפור מתח, יקבל אותו עם תולדות המתמטיקה ברקע.
מי שמחפש בעיקר את תולדות המתמטיקה, ישתעמם למדי מהסיפור העוטף אותו.
אם המסר העיקרי של המחבר הוא לספר את תולדות המתמטיקה, אז החלק הזה הוא דל יחסית. כמחצית מהספר היא ההרפתקה שעוטפת את תולדות המתמטיקה. אין היום הרבה ספרים שעוסקים בתחום של תולדות המתמטיקה. אז גם מסר דל כזה הוא מספיק בשביל לקרוא את הספר, עבור מי שתולדות המתמטיקה קרובה לליבם.

הסיפור מתאר את הימים האחרונים שלפני התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה, ואת ימי ההתפרצות עצמה. יחד עם זאת, הספר מתאר ברובו דמויות ואירועים בדיוניים.

עלילת הספר מתרחשת במשך ארבעה ימים באוגוסט 79. מהנדס אמות המים, מרקוס אטיליוס, מקבל את האחריות על אמת המים "אקווה אוגוסטה", שמובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי, בהן פומפיי, נולה ומיסנום. אטיליוס מתמודד עם בעיות באמה הנגרמות על ידי הר הגעש העומד על סף התפרצות, ועם בעיות הנובעות משחיתות האצולה הרומית המקומית, המנסה להפריע לו במעשיו. בסוף הסיפור מתרחש מרוץ להישרדות שמנהלים אנשי המפרץ במטרה להינצל מכוח ההרס של הר הגעש.

הסיפור איטי ומעייף. הרבה תיאורים משמימים.

לוגיקומיקס הוא ספר קומיקס מסוג רומן גרפי.

הרומן עוסק בחיפוש אחר יסודות המתמטיקה על רקע תולדות חייו של ברטרנד ראסל (1872 – 1970).

הרומן משלב בין המאמץ הפילוסופי-מתמטי לביסוס יסודות המתמטיקה ובין קורות חייהם של העוסקים בכך. הדמות המרכזית ברומן היא הפילוסוף, הלוגיקן והמתמטיקאי ברטרנד ראסל. דמויות נוספות הן אלפרד נורת' וייטהד, שותפו של ראסל לכתיבת "פרינקיפיה מתמטיקה", הפילוסופים לודוויג ויטגנשטיין וג'ורג' אדוארד מוּר, הפילוסוף והלוגיקן גוטלוב פרגה, המתמטיקאים דויד הילברט וגאורג קנטור, הלוגיקן קורט גדל וחלוצי מדעי המחשב אלן טיורינג וג'ון פון נוימן.

העלילה העיקרית מוצגת בדרך של הרצאה שנשא ראסל בארצות הברית בימים של אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובה תיאר אירועים מחייו. במקביל לעלילה העיקרית יוצרי הרומן (המחברים והמאיירים) מופיעים אף הם כדמויות בו, בדיוניהם על אופן הצגת הסיפור.

מבחינת דיוק היסטורי ומתמטי, בסוף הספר מציינים מחבריו: "לוגיקומיקס שואב השראה מן המסע לחיפוש יסודות המתמטיקה. רוב הדמויות בספר הן של אנשים אמיתיים, שחיו ופעלו והיו שותפים למסע הזה. למרות זאת, לוגיקומיקס הוא בפירוש לא ספר היסטוריה, והוא גם לא רוצה להיות כזה. לוגיקומיקס הוא רומן גרפי – זה מה שהספר רוצה להיות".

בהתאם לכך, המחברים מציגים דוגמאות אחדות לסטייה של הרומן מן הדיוק ההיסטורי: "אפשר להניח בביטחון שראסל מעולם לא נפגש פנים אל פנים עם פרגה או קנטור. ... אין שמץ של ראיה לכך שראסל היה בקהל בהרצאת ה"אי-שלמות" של גדל. קרוב לוודאי שהוא לא היה שם, וּודאי שהילברט לא היה שם. פון נוימן, לעומתם, היה בקהל, ובאמת אמר "הכול נגמר" מייד לאחר מכן. יותר מזה, ראסל לא היה יכול לבקר אצל פרגה מייד לאחר ההרצאה הזאת, שהרי זה האחרון מת שש שנים לפני כן. ועוד".

להידוק הקשר בין הרומן הגרפי להיסטוריה וללוגיקה ניתן בסוף הספר נספח ובו מידע אנציקלופדי על הדמויות והמושגים המוצגים ברומן.

על המתמטיקה שברומן העיר ד"ר גדי אלכסנדרוביץ: "אין הרבה מתמטיקה בקומיקס, אבל מה שיש, מוצג במדויק. כך סיפור המלון של הילברט והפרדוקס של ראסל מובאים שניהם במלואם. אפילו המוקש המסוכן ביותר - משפטי אי השלמות של גדל - לא מוצג מספיק בפירוט כדי שיתפוצץ".

הספר נכתב ע"י הסופר אפוסטולוס דוקסיאדיס ומדען המחשב כריסטוס פאפאדימיטריו. למי שמכיר, דוקסיאדס הוא אותו מחבר של הספר הנפלא הדוד פטרוס והשערת גולדבך.

אלכסנדר פון הומבולדט וקרל פרידריך גאוס.

שני מדענים ענקים שחיו בגרמניה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

האחד חוקר ארצות, חוקר טבע, אבי הגאוגרפיה המודרנית. תרם רבות לבוטניקה, לזואולוגיה ולתחומי מדע רבים אחרים. זרם הומבולדט, שלחופי אמריקה הדרומית קרוי על שמו.

השני היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה. גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע.

שני החוקרים מדדו את העולם, כל אחד בדרכו ובשיטותיו. הומבולדט עוזב את גרמניה כדי למדוד את העולם, ונודד בדרום אמריקה הרחוקה, נתקל במפלצות ימיות ובקניבלים, צולח נהרות, מעפיל לפסגות מושלגות, זוחל במחילות, מסתער על הרי געש. גאוס שונה ממנו לחלוטין באופי, בהתנהגות. הוא ספון בחדרו, בוחן את העולם מבעד לטלסקופ, בעיני המתמטיקה והשכל הישר. הומבולדט הוא הרפתקן נמרץ שלא יכול עם נשים. גאוס עצל, מדושן עונג עצמי, זועף, ובלי נשים חייו אינם חיים. השניים נפגשו בברלין בכנס מדעי בשנת 1828.

הרומן מספר את סיפור חייהם, שבו דמיון ובדיה מעורבים עם האמת ההיסטורית. כתיבה יפה עם הומור דק. מבחינות אלה זה הזכיר לי את כתיבתו של אסף ענברי. גאוס והומבולדט מדברים על עצמם בספר בגוף שלישי. המחבר מציג את הדמויות האלה, האפרוריות כביכול, כבני אדם - מהוללים וגם נלעגים.

מי נחשב לגדול המתמטיקאים של המאה ה 20?
לפי השבועון טיים, זהו קורט גדל.

הספר מתאר את חייו ואת תגליתו הגדולה בתחום הלוגיקה המתמטית: משפטי האי-שלמות של גדל.

קורט גדל (1906-1978) היה לוגיקאי ומתמטיקאי אוסטרי, לא יהודי. בגיל 18 התחיל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם לקח קורסים בפיסיקה, במתמטיקה ובפילוסופיה, כשבסופו של דבר התמקד בלוגיקה מתמטית. כסטודנט מבריק, הוא צורף לחוג הווינאי - קבוצת פילוסופים שהתקבצה בווינה החל ב-1928 סביב הפילוסוף מוריץ שליק. מרביתם היו יהודים. חברי החוג הם שייסדו את האסכולה הפילוסופית הידועה כפוזיטיביזם לוגי. לכל חברי החוג, לבד מגדל, הייתה גישה משותפת לפילוסופיה, שעיקרה הגישה שהניסיון הוא מקור הידיעה היחידי ושניתוח לוגי בסיוע לוגיקה סימבולית הוא הדרך המועדפת לפתרון בעיות פילוסופיות. גדל היה טיפוס ביישן ומופנם. הוא לא אהב להביע את דעותיו אם לא הייתה לו הוכחה להן. גדל היה אפלטוניסט. הוא התנגד במובהק לפוזיטיביזם הלוגי ולתפיסותיו של לודוויג ויטגנשטיין שזכה לעדנה מיוחדת בקרב חברי החוג. אבל הוא לא הציג את התנגדותו בחוג זה.

מראשית ימי המתמטיקה ועד למאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך תחושה שכל טענה מתמטית ניתנת להוכחה או, לחלופין, להפרכה (כלומר הוכחת אי נכונות הטענה). בשנת 1900, בקונגרס הבינלאומי השני של המתמטיקאים, נשא הילברט, מגדולי המתמטיקאים בימיו, את נאום הפתיחה ובו מנה את 23 הבעיות שנראו לו החשובות ביותר לפתרון במאה ה-20. הבעיה השנייה ברשימה היתה להוכיח את עקביותה של האריתמטיקה (שלא ניתן להוכיח באריתמטיקה דבר והיפוכו עם האקסיומות של האריתמטיקה).

בשנת 1931 הוכיח גדל, במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינציפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שבכל מערכת אקסיומות עקבית לאריתמטיקה, המקיימת את התנאי שיש אלגוריתם (תוכנית מחשב, בלשון ימינו) שמחליט לכל נוסחה אם היא אקסיומה או לא, קיימת טענה אריתמטית שהיא גם אמיתית וגם בלתי ניתנת להוכחה (או להפרכה) במסגרת המערכת הפורמלית שבה אנו עוסקים. זהו משפט האי-שלמות הראשון של גדל. כתוצאה מכך מתקבל משפט האי-שלמות השני של גדל, שמתייחס לבעיה השנייה שהציג הילברט: העקביות של האריתמטיקה בלתי ניתנת להוכחה.

אלו הם משפטי האי-שלמות של גדל, משפטים שהם אבני פינה של הלוגיקה המתמטית המודרנית.

גדל חשב את משפטי האי-שלמות כאפלטוניסטיים במובהק, אך הוא לא הפגין כמעט את התנגדותו לפרשנות הפוזיטיביסטית לה הם זכו, פרט לשיחות אישיות. באופן כללי, הוא לא הסכים להביע דעות בסביבה עוינת, והאמין שהצגתם של רעיונות לא בשלים, במיוחד לקהל עוין, תהיה לא הוגנת כלפי הרעיונות עצמם.

עם עליית הנאציזם בגרמניה, הוזמן גדל לבקר במכון למחקר מתקדם שבפרינסטון, לאחר שפון נוימן התרשם מהישגיו בלוגיקה. כשחזר גדל לאוסטריה, סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז. בשנת 1936 רצח סטודנט נאצי את מוריץ שליק, מייסד החוג הווינאי, אשר עורר בגדל את העניין בלוגיקה. המאורע השפיע רבות על גדל, והוא סבל שוב מהתמוטטות עצבים. את רוב שנת 1936 בילה בבתי חולים לחולי נפש בווינה. בקיץ 1939 נבדק ונמצא - במפתיע - כשיר לשירות צבאי. בסמוך לכך הוכה ברחוב על ידי חבורת נאצים, שחשבו כי הוא יהודי. כדי להמשיך ללמד באוניברסיטה, נדרש גדל להצהיר כי אינו יהודי, וסירב. בינואר 1940 החליטו גדל ואשתו לעזוב את אוסטריה, למכון למחקר מתקדם, מחשש שגדל יגויס לצבא הגרמני. עקב המצור הימי הבריטי הם הוכרחו לנסוע דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ליפן ומשם לארצות הברית.

גדל השתקע בפרינסטון, ומאותה עת עזב את המכון רק לעיתים רחוקות. שם פגש את אלברט איינשטיין והפך לידידו הקרוב. בשנת 1940 הגיע להישג חשוב נוסף, כשהוכיח שאקסיומת הבחירה והשערת הרצף אינן סותרות את האקסיומות האחרות של תורת הקבוצות.

בשנת 1948 קיבל גדל אזרחות אמריקאית. אנקדוטה מספרת שלאחר שגדל למד את עקרונות החוקה לקראת הבחינה לקבלת אזרחות, הוא סיפר לאוסקר מורגנשטרן שמצא פרצה בחוקה האמריקאית שיכולה לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה באופן חוקי. מורגנשטרן ואיינשטיין ליוו את גדל לראיון ומבחן הקבלה לאזרחות, ובמהלך המבחן סיפר גדל לשופט שערך את הבחינה על הפרצה שגילה. למזלו של גדל, השופט, שהיה מכר של איינשטיין, מיהר להסב את השיחה לנושאים מקובלים יותר, ובסיום הריאיון העניק לגדל את הגושפנקה הנחוצה לקבלת אזרחות.

גדל היה ביישן ביותר. רתיעתו מהחצנה וחששותיו מהחברה באו לידי ביטוי במשך כל חייו, ועלו בקנה אחד עם הפראנויה שלו. בכל חייו היו לו רק קשר חברות עמוק אחד - עם אלברט איינשטיין. גדל ואיינשטיין היו קרובים מאוד זה לזה, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה חברתית, ומוזרויותיו של גדל, ובראשן האקסיומה שהציב לעצמו לפיה שום דבר בעולם לא קורה בשל מקריות או טיפשות אנושית, לא הפריעו לאיינשטיין ואף שעשעו אותו, והוא מצא בגדל בן שיח אמיץ. איינשטיין העיד שבשנותיו האחרונות עבודתו כבר לא הייתה חשובה לו, אך הוא בא למכון למחקר מתקדם רק כדי ללוות את גדל לביתו ולשוחח איתו. מלבד איינשטיין, הייתה לו ידידות אמיצה עם אוסקר מורגנשטרן, שהתחזקה לאחר מותו של איינשטיין. כמו כן, הוא היה ידיד של ג'ון פון ניומן, שהפיץ את משפטי אי השלמות שלו ועזר לו רבות בקידום הקריירה שלו ורעיונותיו.

בערוב ימיו התעוררה בו דאגה גוברת לבריאותו, והוא פיתח פראנויה שהתבטאה בחשש שמנסים להרעילו. הוא סירב לאכול כל מזון שלא הוכן בידי אדלה אשתו, וכשנכנסה אדלה לבית חולים לשישה חודשים, הפסיק לאכול כליל, עד שבסופו של דבר נפטר מתת-תזונה ב 1978. בסוף ימיו פחת משקלו עד לכ-30 קילוגרם, ובתעודת הפטירה שלו נכתב שמותו נגרם "כתוצאה מתת-תזונה וחולשה קיצונית שמקורן בהפרעת אישיות".

משפט האי-שלמות של גדל מוכר בוודאי למי שקרא את הספר "הדוד פטרוס והשערת גולדבך".
סיפור אחר של גאונות ופרנויה מוכר למי שקרא על חייו של ג'ון נאש בספר "נפלאות התבונה".

גדל נחשב לאחד מגדולי הלוגיקאים של כל הזמנים. על שמו מוענק פרס גדל לציון הישגים יוצאי דופן בתחום התאוריה של מדעי המחשב.

ספר מעניין על סיפור חיים מעניין. מה שהפריע לי קצת בספר היתה ההתעמקות הרחבה יחסית בנושאי פילוסופיה, בעיקר בחלקו הראשון של הספר – לכן רק 4 כוכבים.

הספר מתאר את חלקו של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ומכיל ניתוח של הכשלים והליקויים באופן שבו הופעל החיל.

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים מלאה בתיאורים של תפקוד כוחות היבשה, בעיקר השריון, ושל הפיקוד העליון של צה"ל. על חיל האוויר שמענו פחות, ולא במקרה.

במוקד הספר עומדת תרומת חיל האוויר ללוחמת היבשה, או יותר נכון, עד כמה חיל האוויר לא תרם כפי שיכול היה לעשות. בפני בני פלד, מפקד חיל האוויר, הוצגו צרכי כוחות היבשה, אבל בפועל הפקודות שהוא הוריד לטייסות היה פחות רלוונטי לצרכי כוחות היבשה ברוב שלבי המלחמה. הסיוע לכוחות היבשה היה דל יחסית לפוטנציאל של חיל האוויר. הסיבות: החל מתרבות המבצעית שחיל האוויר פיתח במשך השנים ובמרכזה קרבות אוויר, דרך רמת האוטונומיה הגבוהה ממנה נהנה והעובדה שמפקדי צה"ל נמנעו לאורך הרבה שנים מלהתערב בתכניותיו, עבור בקשייו של החיל להתמודד עם כישלון המבצע להשמדת מערך הטק"א בסוריה בתחילת המלחמה שמנע השגת עליונות אווירית, וכלה בסגנון הניהול האוטוריטרי של בני פלד שהתקשה להבין את מהות האתגר היבשתי ועד כמה תרומת חיל האוויר הייתה חיונית להצלחת מאמץ המלחמה העיקרי. רק לקראת סוף המלחמה, משהוסר איום הטק"א המצרי (בחלקו ע"י כוחות היבשה של צה"ל), החל חיל האוויר לתרום משמעותית לכוחות היבשה.

לאורך כל המלחמה סיפק חיל האוויר הגנה יעילה לכוחות צה"ל מפני תקיפות מטוסי האויב והצליח להפיל רבים מהמטוסים התוקפים. לכך הייתה גם השפעה מורלית גדולה על נכונות הטייסים הערבים להמריא לקרב ונראה שהישג זה תרם, יותר מאשר תקיפת שדות התעופה, למיעוט תקיפות האוויר הערביות במלחמה. בר-יוסף מצליח להראות בשיטתיות איך למרות זאת, יום אחר יום חיל האוויר ממשיך להקצות מאמצים אדירים לתקיפת שדות תעופה, מאמצים שהתועלת שלהם היתה נמוכה לכוחות היבשה.

לפני קריאת הספר הערכתי מאד את בני פלד. היום קצת פחות.

את הספר קראתי בעקבות סקירה נהדרת של רץ. תודה לך רץ.

זוהי ביוגרפיה של טומי לפיד, שנכתבה אחרי מותו ע"י יאיר לפיד.

הדברים נכתבו כאילו זו אוטוביוגרפיה שטומי לפיד מספר על עצמו, מנקודת מבט של אדם שמת ומספר על המתרחש. דוגמה מהספר: "אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל לא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה על קברי, מאות אנשים הצטופפו במעברים, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודקסי."

כמובן שזו ביוגרפיה אוהדת, וללא ביקורת.

הכתיבה קולחת, עם הומור – אין ספק שיאיר לפיד יודע לכתוב יפה.

הביוגרפיה עצמה די מעניינת: מילדות בסרביה והונגריה, דרך הגטו בבודפשט, העלייה לארץ, הכתיבה במעריב, החיים הפוליטיים.

את הספר קראתי אחרי טיול של שבוע בבודפשט, כשיאיר לפיד נהיה ראש הממשלה.

זהו סיפורו של קיבוץ אפיקים החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ססס"ר, ועד לשנת כתיבת הספר (2009) עם הפרטתו.

הסיפור של אפיקים הוא במידה רבה סיפורה של התנועה הקיבוצית כולה, והתהפוכות שעברה מימי הקמתה ועד ימינו. על הספקטרום נמצא את כל האירועים המרכזיים שעבר הקיבוץ: החלום על חיים שיתופיים בארץ ישראל, העלייה על הקרקע, הקשיים של החלוצים, השותפות שמתחילה משותפות טוטאלית, של הכל, ועד להפרטה בימינו. הפגיעה הראשונה בשותפות מתחילה עם ההחלטה שמתקבלת באסיפת חברים שהתחתונים כבר לא משותפים לכולם, אלא לכל אחד יהיה סימון של התחתונים שלו. משם זה ממשיך עם קבלת תלושים לצריכה פרטית של אספקה קטנה, העסקת עובדי חוץ במפעל של הקיבוץ, המעבר של הילדים מלינה משותפת ללינה בבתי ההורים, המשבר בעקבות המפולת בבורסה בשנות ה-80, החובות, תכנית ההבראה, הפרטה של השכר, ועוד.

בספר כותב אסף ענברי (עמוד 192): "למעשה, כשהצביעו בעד הדפסת תלושי קנייה חוללו החברים את הרפורמה המהותית ביותר בתולדות הקיבוץ. הם הפכו ללקוחות. לקוחות המצוידים בתקציב אישי שנתי, שהם רשאים לבזבז או לצבור משנה לשנה".

ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ.

ענברי מתאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, ואת כשלונו בכך עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון. ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.

הסיפור מובא בצורה כרונולוגית. אבל בשום מקום בספר לא תמצא תיארוך או ציון השנה בה קרה האירוע. הקורא מבין באיזו נקודת זמן אנחנו נמצאים בהתאם להקשר שבו מסופר האירוע (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, המשבר בבורסה, וכד').

הכתיבה של אסף ענברי מאופיינת בתמציתיות רבה ובהומור. זה מוסיף הרבה חן לסגנון הכתיבה, ולא מייגע את הקורא. הוא דוחס 80 שנה ל-276 עמודים. דוגמאות להומור שבספר:
עמוד 68: "נוסף על התינוקות שנולדו לשלוש בחורות משלושה עד חמישה בחורים".
עמוד 70: "הערבים מתקרבים לחצר כנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה".

זהו ספרו השני של ענברי שאני קורא. הראשון היה ספרו המעולה "הטנק". הספר הזה לא פחות טוב.