“אולי המוטיב העיקרי של הספור הוא האריה של "הליצן העצוב" מתוך האופרה "הליצנים, של ליאון קוואלו, "vesti la guibba infarina"', "לבש את התחפושת ואפר את פניך".מומלץ בביצועים של פלסידו דומינגו וכמובן פברוטי האלוהי.
סיפור העלילה לא מעמעם את עוצמת חווית הקריאה. אלזי בת הארבע, לימים נעמי, בשם שבחרה לעצמה, נזרקת על ידי אימא, למשפחת הונגרית מבוגרת ממש כמו שטיל בהמראתו "זורק" חלקים שאינם מועילים להמשך המשימה, או כמו בסיפורו של יונה, שבו הימאים משליכים לים כל מטען עודף, עד שמגיעים למטען האמתי.
הספר מדבר על שרידות ה"מטען העודף" ומהם כלי המלחמה שבחרה נעמי. הבקשה היחידה שלה היא תשומת לב.
האם חיה במלונות מפוארים, ופוגשת את נעמי בצורה סדורה פחות או יותר, במונית, לארוחות יוקרה במלון המלך דוד ועוד ועוד. חסרה בתמונה זו רק משאלה אחת של נעמי, אהבה וקשר הורי אמתי. חשבתי כי תשומת לב שבועית זאת היא בעצם חידוש טראומת הקריעה בכל פגישה וניתוק בסיומה.
נעמי, נפלה למשפחה שיש בה "בעיה" שכדאי לקרוא עליה, אבל, חיה, כמו הילדים האחרים, ברחוב, ולא במובן השלילי. המשחקים הומצאו ואולתרו במקום, משפחות פתחו דלתותיהם לכל הילדים, והיה אפילו .. תאטרון שהעלה הצגות לכל השכונה, ואסף כסף לדמי כיס. לנעמי חסרה השתתפות האם.
בעצם נעמי חיה תמיד בשני עולמות, והיא דלגה ביניהם ולא מצאה מנוח.
הקמצוץ של תשומת לב ניתן מהאב ה"מאומץ" שנתן לה שם משפחה. וגם זה במגבלות אישיותו של התורם.
השאלות, האם נעמי שילמה ומשלמת על רקע חיים אלו גם בבגרותה? האם פתחה מנגנונים להשתחרר ולהטמיע את עברה באישיותה מבלי להיפגע?, והאם הטמיעה דפוסי התנהגות מזיקים של האם בה? הן, לדעתי, המשימות של הקורא.
נעמי, בנחישות ופתיחות מביאה את התמונה בכישרון רב, קריא וקולח, ואינה מכחדת או עושה הנחות לעצמה ולסובבים אותה.
בתוך כדי הקריאה, מתגלות תמונות של החיים בארץ. חיי מעלה במלונות יוקרה וחברה מאצילה את עצמה, מול חיי מטה, שכונת עולים שפרטיה שורדים את היום וחווים את ההנאות הפשוטות.
נעמי אינה חוסכת ביקורת ומציפה דמויות בשמם האמתי, משה דיין ואשתו רחל מככבים בספר, ולא בטוח שלטובה. ויש עוד דמויות ה"מוארות" בסיפור.
הכתיבה קולחת ובהירה.
כמה דברים מנעו ממי לתת ציון מרבי.
נעמי לוויצקי היא עיתונאית וסופרת, ולעתים, במקרים לא רבים, יש גלישה של העיתונאית שבה לתוך הסיפור. הקריאה בקטעים אלו יוצרת טעם לוואי מיותר.
הבעיה שהופכת מטרד, היא שהסופרת אינה סומכת על הבנת הקורא. שם הספר מעיד כאילו על שתי תקופות, העבר שבו היא מתייחסת ומכנה את עצמה כ"ילדה רעה" או הילדה, האנונימית והמחוקה, והיום, שהיא כותבת עליו בלשון "אני".
עם התקדמות הקריאה, הדבר הופך למטרד מסוים. לכן, אחת המטלות של הקורא , לדעתי, היא לזהות, להבין ולחוות את החדירה של ה"ילדה" אל "נעמי".
ועם זאת , ספר חשוב ,בעל עצמה וראוי מאוד לקריאה.”
