ביקורת ספרותית על ספריית הנשמות - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #3 מאת רנסום ריגס
ספר טוב

---

הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, השלישי בטרילוגיה הראשונה של ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״, כדי לדעת איך ההרפתקה תסתיים.
לאחר הקריאה הגעתי למסקנה שזה בסך הכל עוד ספר פנטזיה שניסו בכוח להכניס אליו הרפתקאות ועניין, שעבורי לא צלחו במיוחד.

חשוב לומר שהספר הזה הוא גם עניין של טעם, כי זוהי פנטזיה מסוג שונה שאני פחות מתחבר אליה. אני הרבה יותר מתחבר לפנטזיה של אגדות וקוסמים וממלכות רחוקות, תת-סוגה שונה מהפנטזיה בספר הזה שהיא על ילדים משונים, מפלצות, עתיות, הטרדות למיניהן ומכונות זמן.
הספר הוא רב מכר עולמי בגלל שהתכנים הנ״ל הם ייחודיים לספר ויש קוראים שיאהבו את זה.

הספר השלישי בסדרה ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״ הוא האחרון בטרילוגיה וההרפתקה הראשונה של ג’ייק מסתיימת כאן. אחריו, למי שירצה להמשיך, יש טרילוגיה נוספת (ספרים 4-6) וסיפור חדש שממשיך את הטרילוגיה הראשונה.
אז מה יש לנו בספר ״ספריית הנשמות״? ובכן, הילדים המשונים לא הופיעו לאורך כל הספר כמו בספרים הקודמים. הפעם העלילה מתרכזת באמה, אדיסון הכלב המדבר, ושתי דמויות חדשות - בנתם ושרון, שאת תפקידם תגלו במהלך הקריאה. וכמובן ג’ייק, הגיבור של העלילה שהספר כתוב מנקודת מבטו. סגנון הכתיבה הוא כמו בספר הקודם, בניגוד לספר הראשון שהכיל שפה בוטה לעיתים והרגיש לי שהוא נועד לבוגרים יותר (והערכה שלי - אחרי שהספר הראשון היה רב מכר דווקא לנוער אז ריגס החליט לשנות את סגנון הכתיבה).

הספר מתחיל באותה נקודה שבה הסתיים הספר הקודם ״עיר חלולה״ - החלול (יצור מפלצתי) כמעט הורג את אמה וג’ייקוב, אלא שלפתע מגלה ג’ייקוב שיש לו כוח מיוחד לשלוט במעשיו של החלול. זוהי תגלית מפתיעה והרת גורל שלוקחת את העלילה לכיוון חדש, הרי כעת החבורה מוגנת ממוות כביכול. אבל לא, כי ג’ייק לא בטוח איך הוא עושה את זה.

ג’ייק, אמה ואדיסון מוכרחים לצאת למסע אל הגיהינום ואל ערים משונים, לנדוד בין מקומות, מכונות זמן ולולאות (המקומות שבהן משונים חיים) ואפילו להסתנן לטירת החלולים על מנת להציל את חבריהם הילדים המשונים שנחטפו בסוף הספר הקודם. בנוסף להציל את העתיות (המשימה העיקרית מלכתחילה) - נשים שיכולות לשנות צורה לציפור, והן ״האימהות״ של הילדים המשונים שנחטפו לטובת מזימה מרושעת של הרשפים (אנשים רעים בעלי כוח מפלצתי) שמטרתה להשתלט על עולם המשונים. לצורך כך צריכים הרשפים את ג’ייק ולמצוא את ספריית הנשמות המסתורית - זוהי ספרייה של נשמות של אנשים משונים שמתו - כדי לגנוב ממנה נשמות ולהתחזק.

הספר לא ריגש אותי במיוחד, אלא פשוט היה סוג של חוויה מעניינת בגלל שקראתי את שני הספרים הקודמים ולא ידעתי איך הסיפור יסתיים. לא היו קטעים עצובים וקשה להתחבר לדמויות בספר הזה כי הרגיש לי שהעיקר בו הוא סצנות האקשן - כאילו מטרת הסופר בספר השלישי בטרילוגיה היא להביא לנו קרבות מותחים, אקשן בלתי פוסק ומבצעי הצלה של גיבורים במשך 500 עמודים; והוא הקדיש את הספר הראשון להכרת הדמויות ולהתחברות אליהן, ומבחינתו הוא יכל לזנוח אותן כעת. זו טעות לדעתי כי התת-מודע שלנו זוכר ספרים שיש בהם ערך וכשיש לנו רגש אל הדמויות, ולא בהכרח מתחברים לספר וזוכרים אותו בגלל האקשן שבו. כמובן שפעמים רבות איננו זוכרים ספרים והם להנאה רגעית, אבל בסדרת ספרים כמו זאת חשוב לפתח את הדמויות.
כמו קודמיו, הקונספט של הספר הוא שנלווים אליו תצלומי וינטג’ אמיתיים בשחור-לבן. הרעיון הוא לתת השראה לקוראים שמה שאנו קוראים התרחש במציאות. עבורי היה נחמד לשבור מדי פעם את רצף הקריאה עם כמה תמונות.

לדעתי לגמרי מגיע לספר הזה 3.5 כוכבים, כי הוא היה בסדר והסיום היה יפה. באמת לא היה לי רעיון איך הכל ייגמר, והסוף סיפק אותי. אמנם הסוף מופרך במקצת אבל לא אכפת לי כי אהבתי אותו.
איזה ספר הכי טוב? תלוי בקורא, כי כל ספר שונה מהאחר. אני חושב שבזמן הקריאה הכי סחף אותי הספר השני, אבל אני לא מתחייב שהוא הכי מעניין כי לכל אחד יכולה להיות דעה אחרת.

אז אם קראתם את שני הספרים הקודמים, אין סיבה לא להמשיך לשלישי. אם הדמות האהובה עליכם היא אחד מהילדים המשונים: יו, אוליב, ברונווין, הוראס, או אפילו אינוק (אין סיכוי), תפגשו אותם הרבה פחות בספר הזה. מילרד הופיע במשפט וחצי, וגם בו הוא היה שקוף.
אני הכי אהבתי את יו. ילד-דבורים זה רעיון מגניב בהחלט.

» ביקורות נוספות של תום
» ביקורות נוספות על ספריית הנשמות - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #3