“"כי אמנם אי אפשר להחזיק את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן". כך מסתיים הספר הזה – במקור בשפה הגרמנית הוא נקרא "צ'יק" בלבד. ועל מי כאן הזרקור? על צ'יק מחולל ההרפתקה? הקטליזטור המשמעותי לתהליך -או יותר נכון למהפיכת -ההתבגרות של מייק עצמו, או שמא זה על המספר עצמו, מייק, העומד במרכזו של הסיפור? נראה כי בתרגום לעברית החליטו, אם לשפוט על פי השם, להשאיר את העניין פתוח. הסיפור, המוגדר בצדק חלקי כ"רומן חניכה", מכיל רבדים שונים. שני נערים, כל אחד ממשפחה הרוסה בדרכה שלה, שניהם מהשוליים החברתיים של הכיתה – האחד הגיע כאילו מהחלל החיצון והשני ממשפחה עשירה. שניהם מתמודדים עם המוסדות החברתיים האמורים לדאוג לתהליך החיברות שלהם – המורים מתגלים כלא רלבנטיים, המשפחות כמשענת קנה רצוץ וגם בני גילם כאינדיבידואלים אטומים.
במהלך מסעם המשותף נתקלים השניים בשלל דמויות שאת רובן האדם הסביר היה מגדיר, על סמך קבעונות האדם הסביר, כדמויות שליליות המאכלסות את שולי החברה. אבל אפשר שכמו במקרה של איזה, הנערה שהשניים פגשו מחטטת בהררי זבל, אם רק יאות המתבונן האנין להתעלם מהריח ולקרצף את הטינופת והסירחון יחד עם הדעות הקדומות, ימצא אדם טוב ורגיש.
ואולי בסופו של דבר החברה הגרמנית הקרתנית אינה כה גרועה לפחות לא עבור מייק "ילד השמנת" שיוצא מהרפתקה זו בזול, אך מטבע הדברים שופטת ביתר חומרה את שותפו למסע, הגרמני האתני מהמזרח, ה-Deutsche Auslander, זה שמשפחתו חיה הרחק מגרמניה במשך עשורים רבים, הנראה ומתנהג שונה, וגם בשל כך זוכה ליחס אחר?
באמצעות המונולוג של מייק, הרנדורף היטיב לתאר את דור המתבגרים, או לפחות קלע לדימוי שלי אודות המתבגרים ועולמם. הוא עשה זאת כאדם בוגר: השפה, דרך המחשבה נשמעו לי אותנטיים. לעומת זאת, לא מצאתי את הספר "קורע מצחוק" יש בו אירוניה והוא לא נעדר הומור לחלוטין. הוא קריא מאד, הסיפור קולח, גם אם אינו מסעיר. לזכותו יש לומר כי אינו מתיימר להיות כזה.
אודה כי בתחילה נרתעתי מלקראו – הז'אנר אינו, בלשון המעטה, מהאהובים עלי, אבל אפשר שמשפט הסיום הוא זה שבסופו של דבר גרם לי להרגיש כי יש לו ערך מוסף.”
