ביקורת ספרותית על שבוי בקסמה מאת גילי חסקין
ספר בסדר

---

גילי חסקין הוא מדריך טיולים ידוע ומבוקש. בטיוליו הגיע לקצות תבל וצבר חוויות מרתקות בארצות אקזוטיות מדרום אמריקה ועד אסיה, מניו־זילנד ועד אירופה, במקומות שרובנו כנראה לא נגיע אליהם. בצעירותי נהגתי להקשיב לתכנית "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שריתק את המאזינים בסיפוריו על תרבויות המזרח הרחוק. מסתבר שיכולת "הכישוף" של שוסטר פעלה גם על גילי חסקין, אשר שמע את סיפוריו על הודו בהיותם ברכבת בסין. מבחינה מסויימת חסקין "חי את החלום", ונראה שחלקנו היינו שמחים להתחלף איתו, לפחות לתקופה מסויימת.

בדצמבר 2005, שנים רבות לאחר אותה נסיעת רכבת, גילי חסקין הדריך קבוצת מטיילים בדרום הודו והחלום התחלף בסיוט. בנמל התעופה של טריבנדרום התגלה בתיקו כדור רובה, הוא נעצר והשוטרים התייחסו אליו כאל סוחר נשק או טרוריסט פוטנציאלי. בתחילה חסקין שמר על אופטימיות, ולאור נסיונו בעבר הוא העריך שמדובר בעניין של שעות או ימים בודדים עד לשחרורו. לאט לאט החלה לחלחל אצלו ההבנה שהוא נמצא בסיפור קפקאי שבו השכל הישר לא יעבוד. חסקין מיטיב לתאר את השהות בכלא ואת התנודות שעוברות עליו בין אופטימיות לבין יאוש וחוזר חלילה בהתמודדות מול המערכת הבירוקרטית ההודית, שגם בזמנים כתיקונם עובדת לאט, ובמקרה של חשד לפגיעה בבטחון המדינה אף אחד לא היה מעוניין לקחת אחריות על "תפוח האדמה הלוהט", לא השופט, לא התובע ולא המשטרה.

הצד המרתק בספר הוא התיאור של הסיפור הקפקאי הזה, ונוספים אליו חוש הומור/ציניות של חסקין וגם חלק מהתיאורים של התרבות ההודית על כל גווניה - הן הודו הרוחנית, הפילוסופית הנשגבת והן הודו התחתית, האלימה וחסרת ההגיון. כך, למשל, ישנו תיאור מעניין ואותנטי של הנסיעה ברכבת בהודו (עמ' 120-121). גם התיאור של כל מי שהתגייסו לעזור לו והמאמץ שהשקיעו בכך מרשים ומראה את הצד היפה של האנשים, ישראלים והודים כאחד.

מצד שני, חסקין משלב בסיפור הזה גם את קורותיו בטיול עם בת זוגו ב1989. לעיתים אפשר למצוא ערך בתיאור חוויות אישיות אותנטיות מהודו, אשר יכולות להביא לידי תפישה מוחשית יותר של הודו בעיני מי מהקוראים שאינו מכירה, אך לעיתים הוא נשמע כמו עלון תיירות או תקציר שטחי של מסלולי ה"לונלי פלנט" להודו, ויש בכך כדי לייגע את הקורא ללא תועלת רבה להתקדמות הסיפור. גם עניינים שונים, ביניהם חלק מהתיאורים של בני משפחתו או דבריו על הבחירות בישראל הם מיותרים, לדעתי, והיו צריכים להיות מנופים בידי עורך טוב. בעניין העריכה, היה מומלץ להיעזר במי שהודו היא תחום התמחותו ולבצע עריכה רצינית יותר לספר, כך שלא ישתרבבו שמות לא נכונים, כגון: גהנדי (צריך להיות גנדהי - בכתב הדוונאגרי יש הבדל בין Ga/Gha Da/Dha), בָּאבּוּלוּ (במקום בָּהוּבָּלִי), פָּטִיפור סיקרי (במקום פָטֶהְפּוּר סיקרי) וכו'.


ממשפטי חסקין:

- "לכל מי ששאל כתבתי: 'אל דאגה, לא אפול ברוחי, כי כבר נפלתי.'"

- "שאר הזמן אני קורא או מנמנם באפס מעשה, מתבונן בשוטרים היורקים, או מתיזים נזלת, בחצר בה אני פוסע ברגלים יחפות ושואל: מתי אצא מקן הקוקיה הזה, מתי יהיה הסיוט חלק מחוויה רחוקה?"

- לאחר טירטורים רבים, השופט מחליט שיש לפנות אל בִּינוֹ, קצין המשטרה שעצר את חסקין, ולקבל ממנו אישור על כך שאינו מתנגד לשחרורו. מדהים שההחלטה הזאת תעשה על פי שיקולו של קצין משטרה זוטר יחסית. על כך כותב חסקין המתוסכל:
"בינו הוא זה שיכריע אם אשתחרר או לא. לא מפקד משטרת טריבנדרום, לא מפכ"ל קראלה, אפילו לא ראש הממשלה. בינו ולא מלאך, בינו ולא שרף, בינו ולא שליח."

הספר מתאים לחובבי סיפורים קפקאיים ולחובבי הודו. הפרק של ה-25 במארס (עמ' 176) הוא דוגמא מרתקת במיוחד של קפקא למתקדמים.

3-3.5 כוכבים, שהיו יכולים בקלות להפוך ל-5 לו היתה כתיבה מהודקת יותר ועריכה טובה יותר.

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על שבוי בקסמה