הספר "שירה" המגולל את הרפתקאותיו של דוקטור מנפרד הרבסט מספר על דמות בעלת אישיות קצת טרגדית בעיניי. של מרצה שאינו "פוליטיקאי" שלמרות כתבים, מאמרים נחשבים, ספר מהולל ותלמידים מעריצים מתקשה לגשר על החסך שלו בכישורי התרפסות אצל מקבלי ההחלטות ובעיקר אצל פרופסור בשם בכלם שאינו נמנה על אוהביו,אינו נדחף בתור כאשר מסתיים הטקס השנתי באוניברסיטה, נוסע באוטובוסים והולך ברגל, אדם צנוע ועניו אשר אינו מתעצל לעסוק בחלקים הסיזיפיים במחקר לכן אינו מסתייע בעוזר הוראה. מכך עולה הרושם כי מדובר באדם אפרורי הנשוי להנרייאט אהובת נעוריו, גר בירושלים ואב לשתי בנות גדולות ושני תינוקות. אולם על סיפור זה טווה עגנון בוירטואוזיות יוצאת הדופן האופיינית לו פן שובב ומפתיע, של טיפוס רומנטיקן, הרפתקן, בליין של בתי "קהוה" שיש לו רומאן מן הצד עם "שירה" האחות מלידת בתו התינוקת. לאורך כל הספר מנסה הדוקטור שהפך לבסוף לפרופסור לשחזר את רגעיו הספורים היפים עם שירה אשר הולכת ומתרחקת ממנו, כאשר בדרך הוא רק מפנטז אך לא מגשים קשרים מזדמנים עם נערות נוספות כמו ליסבט ניי, אחיינתיתו של עמיתו. כל זאת על רקע התקופה המורכבת של שנות הארבעים בירושלים, בה אשתו מנסה ללא הצלחה להשיג אישורי עליה למשפחתה שבגרמניה בה מתרחשות כבר זוועות השואה, בה בתו, בעלה ובנם הקטן מממשים את החלוציות בהתיישבות הסוציאליסטית בקיבוץ בצפון הרחוק ובה מביע הגיבור לא אחת את חששותיו מהפצצות הערבים על ביתו בתלפיות שהפך מבודד. הסיפור מספק דילוגים גאוניים מסיפור קורותיו של הגיבור המפוחד מכך שאשתו תגלה את כוונותיו האמיתיות, אל סיפורה של אשתו שאינה חושדת בכלום ויולדת לו תינוקות ואל סיפוריהם של בני משפחתו ועמיתיו הפרופסורים כאשר בכל שזורה כמיהתו וערגתו אל שירה. כל הללו יחד מספקות חוויה מרתקת, מפתיעה, מצחיקה ומרגשת. הסיומת של הספר שנכתבה על ידי בתו על אופן חיבור החלקים בספר שהיה ספרו האחרון, מעניקה נופך מרגש נוסף לקריאת הסיפור כולו.

סיימתי לקרוא את סיפורו המרטיט של עמוס עוז..באיחור רב מאד אולי אחרי פרסומו אבל בבשלות הראויה לכך. הרגשות העולים מהקריאה על הדמויות שעיצבו את "מספר הסיפורים" (כך הוא קרא לעצמו באחד הראיונות) הדגול הזה, הרהוט,המבריק, שקצרה היריעה מלהכיל את דייקנותו התיאורית..רגשות אלו לא עוזבים אותי זמן רב אחרי סיום הקריאה. הרגשתי כאילו אני משוטטת בירושלים של תקופת המנדט ערב קום המדינה, מתארחת בביתו של פרופסור קלוזנר בשבתות ולוקחת חלק בשיחה החכמה, הנאורה, המעמיקה..הרגשתי שאני נוסעת בעגלה עם סבו של עוז בחשיכה ובקור, מלווה את עוז בביקוריו בבית הספר הביתי ומתבשמת אף אני בגדולה של משוררות כמו זלדה והדמויות המשפיעות הרבות האחרות שהופיעו בספר..הסצנות המתוארות של כ"ט בנובמבר שאולי לא מקרה שהגעתי לקרוא אותם בדיוק ב29 לנובמבר האחרון..סחפו אותי כאילו הייתי שם,המלחמות שבאו זו אחר זו, פעולות התגמול ואחת מגולות הכותרת של הספר: הטפטוף ההדרגתי של הסיפור הקשה אולי מכל הסיפורים שתוארו, של התאבדות האם, הרגיש לי כניצבת מוחשית מול המציאות הקשה שלה כמזדהה הזדהות עמוקה..איתה, איתו, עם האב, עם האחיות. של צער ומחשבות על מה זה מסמל? ההתרפטות שבאה עם הגיל? קשיי הקליטה בארץ? מחלה נפשית חשוכת מרפא? חוסר מיצוי עצמי? ככל שאני מתעמקת בכך אני מוצאת כי ההתרגשות ותחושת הגאוה הלאומית, הקבלה של הקשיים, ההקלה להיות בארץ משלנו..כל אלו לא היו מנת חלקם של כל אלו שעלו לארץ. היו גם כאלו שלא שרדו את המעבר וכל ההילה שהתפתחה סביב לא תפסה אותם בתוכה. ולסיום, התיאור החיובי משהו של תקופת הקיבוץ נועדה לעודד את הקורא כי לא הכל אפוף,יש תקוה. ועוז, למרות שחשב שיהיה חקלאי למשך חייו, ישב בחדר העיון של הקיבוץ וכתב והעולם הואר בזכותו.

נסיבות החיים הביאוני לקרוא את הספר כיריית הפתיחה לקריאה של כל ספריו של שי עגנון..אמנם קצת באיחור לעולם אבל כנראה שצריכים להיות מוכנים לכך. תשבחות רבות קיבל עגנון על כתיבתו הקולחת והערמומית ואליהן אוכל רק להצטרף ואף להשתחוות בפניהן. הספר מגולל את סיפורו של צעיר שבא מגליציה בתחילת המאה הקודמת עם המון תקוות חלומות ונע בין מגורים ביפו ובירושלים, חיפוש עצמי ורצון עז להגשים חלוציות שמתנפץ נוכח המציאות. מסיור בבית שי עגנון שבא בעקבות הספר למדתי שזהו גם קצת סיפורו של עגנון שבא אף הוא מגליציה והגיע ליפו. שורשו של התענוג בקריאת הספר נבע עבורי מכך שהספר מפגיש את הקורא מקרוב עם פתח תקוה,אחוזת בית היא תל אביב, יפו וירושלים. אחרי קריאת התיאורים המפורטים והחיים מספיק לעצום את העיניים ולדמיין את עצמך יושב בקלוב הפועלים ומתווכח על קומוניזם וסוציאליזם מהו (שזה רעיון מרגש שנעשו נסיונות לא מוצלחים לממשו לאורן של פרשנויות כאלו ואחרות) , מנסה להיות פועל בארץ ישראל ומתחרה עם הערבים על עבודה אצל בעלי האחוזות הפתח תקואיות שבאו דקה לפני כן וזכו לפיסת קרקע וכבר נהיו אדונים ובעלי בתים, מסייר בשכונת כפר גנים שהיתה שכונה של בתים פרטיים עם פרדסים וגנים פורחים שאנשים בנו אחרי עבודתם היומית והתגאו בכך מאד, יושב בבית קפה ביפו עם החבר'ה, מסתובב בין האנשים שבנו לעצמם את הבתים הראשונים בתל אביב איך הוסיפו קירות וסללו שבילים.. מסייר בסמטאות ירושלים. הסוף העצוב של הסיפור והמוטיב של הכלב המשוגע שמייצר עבור הגיבור את נקודת המפנה מטרפד את התקוות של הקורא כי הגיבור בכל זאת יגיע למנוחה ונחלה..עגנון רוצה להמם את הקורא וכמובן מצליח.