“היום לפני 134 שנה נולד גדול הסופרים העבריים. רגע, למה אני כותב "העבריים"? היום לפני 134 שנים נולד גדול הסופרים, נקודה.
ההיכרות הראשונה שלי איתו מחוץ לכתלי בית הספר הייתה כשסבתא שלי הושיטה לי עותק של "סיפור פשוט" וקבעה: "זה ספר מדהים".
"כן? על מה הוא?"
"זה... אוי, זה פשוט ספר מדהים. תקרא אותו."

קראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, וכשסוף סוף סיימתי, חשבתי לעצמי, וואו! זה היה הדבר הכי משעמם שקראתי בחיים שלי.
והחלטתי שמעתה ועד להודעה חדשה אתרחק מעגנון ומהשפה הבלתי קריאה שלו.
"אלא כל אדם נועד לו להכיר את מי שיכיר ובאיזה זמן יכיר אותו ובאיזו סיבה יכיר אותו."

ואכן, התברר כי לא נשלם מספר הראיות שהיו מיועדות לי לראות את עגנון. לאחר כשנה מצאתי בעגלת "ספרים למסירה" מחוץ לספריה שלנו שני ספרונים מהוהים משלהי שנות ה70, "תהלה" ו"בדמי ימיה". "לאן הגענו?!" תהיתי, "בעוד שרומנים רומנטיים גודשים את מדפי הספרייה, יצירות של זוכי פרס נובל מסיימות בפח-זבל-לספרים זה." נמלאתי רחמים כלפי אותם הספרונים המקומטים שהעלו חלודה ושכבו שם בעגלה והחלטתי לאסוף אותם לביתי.

מה אתם יודעים? מסתבר שאפילו אידיוט כמוני יודע לקבל החלטות טובות בחיים מדי פעם. הספרונים פשוט כבשו אותי. ב"תהלה" הרגשתי שאני משוטט בסמטאות ירושלים כשאור של זהב קורן מן האבנים ומן הקמטים בפניה של תהלה, וב"דמי ימיה" הרגשתי, אם יורשה לי, שיותר משאני קורא את הספר, הספר הוא שקורא אותי. והעגנונית שהייתה לי סתומה לפנים הפכה נהירה לגמרי. באומץ רב נגשתי לקרוא בשנייה את "סיפור פשוט". וכמו כישוף לא יכולתי להוריד את הספר המקסים הזה מהידיים.

איך קרה ש2 קריאות באותו הספר הניבו שתי תגובות מנוגדות כל-כך? הספר הרי נשאר אותו הספר, לכן כנראה שהשינוי התרחש בי, או באופן שבו אני חושב. תובנה שרק הפכה את הקריאה בספר לעוד יותר מהנה.

מאז קראתי גם את "אורח נטה ללון" (הודות למורי שהילל אותו כאן לא פעם) הנהדר, ועד לפני שלושה ימים - את "תמול שלשום".

עגנון, שעלה פעמיים לישראל - בפעם הראשונה התגורר ביפו ובפעם השנייה בירושלים - פורש בפנינו ביצירת מופת זו את הניגודיות הכמעט מוחלטת בין שתי הערים האלו, שהייתה קיימת עוד בימי העלייה השנייה: זו מאוכלסת ב"חופשיים" ציוניים שבאו לבנות ולהיבנות, וזו ביראי שמיים החיים על תרומות מקהילות הגולה. ביפו כולם מכירים את כולם, שוחים בים בערב שבת ובליל שבת חוגגים עד עלות השחר, ואילו ירושלים הקדושה מספקת לאדם חוויה רוחנית המאפשרת לו להתחבר לשורשיו.

את ההבדל בין יפו, עיר העתיד, לבין ירושלים, עיר העבר, אנו חווים מנקודת מבטו של יצחק קומר. גליצאי צעיר וציוני זוכה לעלות לארץ ישראל, אך מתאכזב כשהוא מגלה שהיא כלל לא כפי שסיפרו לו. במהלך שהותו בארץ ישראל הוא זוכה לגור בשתי הערים, ובכל אחת מהן הוא מתאהב בבחורה שהיא בחזקת ההפך המוחלט מהאהובה בעיר השנייה, כשיצחק בעצמו הוא בחזקת גשר בין שני העולמות המנוגדים האלה שביניהם הוא קרוע - ממש כמו עגנון עצמו.

האם עומד בפנינו הספר הכי יפה שנכתב אי פעם בעברית? על כל פנים אין עוררין על כך שהוא ברשימת המובילים.
אודה ואתוודה כי אינני מרוצה מן הסוף העצוב הזה. אני מרגיש שהוא כל-כך לא מתאים לסיפור ושעגנון דחף אותו בכוח לשם.
עם זאת, הקריאה בספר הייתה חוויה ספרותית מדהימה מאין כמותה ו"תמול שלשום" בהחלט ראוי לתואר "ספר חובה".
מזל טוב, עגנון!”

“נסיבות החיים הביאוני לקרוא את הספר כיריית הפתיחה לקריאה של כל ספריו של שי עגנון..אמנם קצת באיחור לעולם אבל כנראה שצריכים להיות מוכנים לכך. תשבחות רבות קיבל עגנון על כתיבתו הקולחת והערמומית ואליהן אוכל רק להצטרף ואף להשתחוות בפניהן. הספר מגולל את סיפורו של צעיר שבא מגליציה בתחילת המאה הקודמת עם המון תקוות חלומות ונע בין מגורים ביפו ובירושלים, חיפוש עצמי ורצון עז להגשים חלוציות שמתנפץ נוכח המציאות. מסיור בבית שי עגנון שבא בעקבות הספר למדתי שזהו גם קצת סיפורו של עגנון שבא אף הוא מגליציה והגיע ליפו. שורשו של התענוג בקריאת הספר נבע עבורי מכך שהספר מפגיש את הקורא מקרוב עם פתח תקוה,אחוזת בית היא תל אביב, יפו וירושלים. אחרי קריאת התיאורים המפורטים והחיים מספיק לעצום את העיניים ולדמיין את עצמך יושב בקלוב הפועלים ומתווכח על קומוניזם וסוציאליזם מהו (שזה רעיון מרגש שנעשו נסיונות לא מוצלחים לממשו לאורן של פרשנויות כאלו ואחרות) , מנסה להיות פועל בארץ ישראל ומתחרה עם הערבים על עבודה אצל בעלי האחוזות הפתח תקואיות שבאו דקה לפני כן וזכו לפיסת קרקע וכבר נהיו אדונים ובעלי בתים, מסייר בשכונת כפר גנים שהיתה שכונה של בתים פרטיים עם פרדסים וגנים פורחים שאנשים בנו אחרי עבודתם היומית והתגאו בכך מאד, יושב בבית קפה ביפו עם החבר'ה, מסתובב בין האנשים שבנו לעצמם את הבתים הראשונים בתל אביב איך הוסיפו קירות וסללו שבילים.. מסייר בסמטאות ירושלים. הסוף העצוב של הסיפור והמוטיב של הכלב המשוגע שמייצר עבור הגיבור את נקודת המפנה מטרפד את התקוות של הקורא כי הגיבור בכל זאת יגיע למנוחה ונחלה..עגנון רוצה להמם את הקורא וכמובן מצליח.”