אני בהחלט לא אוהב ספרי אימה.
את הסרט "אני והחברה" דווקא אהבתי.

להפך פרפר זה לגמרי הסגנון הרגיל -והמצויין- של קינג.
אתה לא חייב לאהוב את אלמנט האימה או הפנטסיה או את ההתפלשות בהפרשות הגוף שהוא משלב ברוב העלילות שלו אבל האיש לגמרי יודע לספר סיפור.
אחד התיאורים היותר מדהימים שקראתי אצלו אי פעם היה בספר -גרוע לטעמי -, דומא - קי שבו הגיבור מתאר כיצד לאחר פגיעת ראש הוא מדבר ,חושב על מילה אחת ויוצאת לו מילה אחרת לגמרי, את התסכול וחמת הזעם והקושי בהתמודדות עם פגיעה שכזו. דברים שאוליי שמעת או קראת עליהם אבל בדרך שסטיבן קינג מתאר אתה ממש קרוב **להבין** מה עובר על בן אדם ,אפילו אם לא עברת פגיעה כזאת מעולם (למותר לציין שקינג היה פצוע אנושות עקב תאונת דריסה שעבר)
ואני ממליצה בחום לקרוא את "דולורס קלייבורן" שגם כאן אפשר לומר שזה לא "הסגנון הרגיל" שלו. לא מבחינת סגנון הכתיבה אלא מבחינת סוג הסיפור.
ולעניין עיני הדרקון : מה ששונה הוא הרקע. זה סוג של אגדה לילדים גדולים.

אם זה לא הסגנון הרגיל של סטיבן קינג אז יש לספר פוטנציאל להיות טוב :-)

לא בטוחה אם זה הספר הכי טוב אבל ללא ספק זה קסם ותענוג צרוף