יש משהו בסופרים היוונים שאין לו אח ורע אצל האחרים. יכולת התיאור המפורטת, הירידה לפרטי פרטים, והכי חשוב: לדעת לעצור רגע אחד לפני שהתיאור הופך להיות מעיק. ואני לא מדברת על תיאורי נוף וטבע, אלא על תיאור הדמויות, וכל ההקשרים סביבן. וזה דבר שגורם לקורא להתחבר במיידית לגיבורי הסיפור, וכזה שאם פעם יטלטלו אותי באמצע הלילה ויעירו אותי משינה מתוקה ועמוקה וישאלו אותי אם אני מכירה את אלפידה, אני אדע לענות : "בטח! אלפידה הבת של אלני? הבת דודה של ספירוס מהקפניו? ההוא שהכניס להריון את הבת של יאניס בזמן שהיא בכלל היתה חברה של לפטריס. מי לא מכיר."
נתקלתי כבר בתופעה הזו בעבר בספרים אחרים שתורגמו מיוונית ( שיער צבוע אדום, מחדר לחדר, הריח שלהן גורם לי לבכות) ויש בזה משהו נכון שעובד טוב.
ככה גם בספר הזה. הדמויות הרבות המלאות כולן באופי, מהלכות קסם על הסיפור הזה שהוא לגמרי נטול עלילה, אבל הדמויות הן אלו שמתניעות את הסיפור ולוקחות את הקורא למסע מרתק במורשת הנפתלת והמפוארת של יוון.
הסיפור מסופר מפיה של רוביני - שהחליפה את שמה לשם הבמה רראו. היא בשנות השישים לחייה, ואוהבת לספר על עברה המפואר כשחקנית, למרות שלא מילאה שום תפקיד חשוב על במה נחשבת מעולם. היא נולדה במצדופוליס, שהיא עיר בירה במחוז נידח של יוון, ומספרת את הסיפור ההיסטורי של יוון: מלחמת האזרחים, המלחמה האלבנית, הכיבוש האיטלקי, הכיבוש הגרמני, ימי הדיקטטורה הצבאית, התקופה המלוכנית, ועוד. סיפורי ההישרדות של האזרחים בימי מלחמה, בימים שבהם לא היה במה להאכיל את המשפחה, כל האמצעים להשגת מזון היו כשרים ושום דבר לא היה פסול.
אם תצטרכו להרכיב שלישייה של ספרות יוונית שקראתם- את הספר הזה תרצו בתוך הרשימה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
