ביקורת ספרותית על ויהי מה - מאיר הר ציון - חייו ופועלו מאת משה גבעתי
ספר טוב

---

ראשית חשוב להבין שהספר נכתב על ידי "שכיר עט" (על משקל שכיר-חרב). העובדה הזו מובלטת וברורה, וכל הכבוד להוצאה שהבליטה שהספר מוזמן על ידי מוקירי זכרו, ואינו מסמך היסטורי מחייב. כשמורדכי נאור משכיר את עטו חשדות לבקרים ומוציא ספרים על כל מיני דברים הזויים, הוא אינו מציין זאת ומטעה את הציבור. לכן - כל הכבוד למשה גבעתי וההוצאה.
מטבעו, ספר שהוא מוזמן, משבח את גיבורו, ממעיט בחולשותיו וכשליו ומפאר תכונות אופי חיוביות ומעשים מיוחדים. מאיר הר ציון עשה כל כך הרבה דברים מיוחדים, שקל להסתיר את הדברים הפחות מפוארים שלו (כעדות בתו - "הוא היה אדם קשה ומרוכז בעצמו").
יאמר לזכותו של גבעתי שהוא סורק את כל חייו של הר ציון, בלי להשמיט פרט, כולל ההזדהות הפוליטית שלו בערוב ימיו. כמו בני מחזורו וידידיו מאיר הר ציון לא שינה את השקפתו מיום בחרותו ועד יום מותו. כמו שרפול אמר פעם: "אני מפאי"יניק ודוגל בעקרונות. אני לא זזתי. המפה הפוליטית זזה". וכך מצאנו שיקירי הישוב היהודי הצעיר של שנות המדינה הראשונות הפכו להיות משוקצים לאחר מלחמת ששת הימים - אלתרמן, משה שמיר, רפול, גנדי, אריק שרון, מאיר הר ציון, חברי חוג עין ורד ועוד רבים וטובים.
חשוב גם לשים את הדברים בהקשר היסטורי- ה101 פעלו במדינה ללא גבולות פיזיים, בעולם שבו ה סי-אי-איי והק-ג-ב השתוללו בעולם ורצחו אנשים, שלא לדבר על היחידות הצרפתיות והבריטיות. הפלשתינאים לא הכירו בגבולות ועודדו על ידי צבא מצרים וצבא ירדן לחדור לישראל, לרצוח אנשים ולחבל ולגנוב ציוד. על רקע זה הוקמה ה101. חוליית חיסול והפחדה, שלוחמיה לא לבשו מדי צה"ל, לא השתמשו בנשק צה"לי ולמרות זאת היה ברור מאיפה הגיעו ומה המסר שרצו להעביר. ישראל הרשמית התנערה מהם ולא אישרה את רוב הפעולות. וצריך לזכור שצה"ל עצמו היה צבא מבולגן שלא נשלט על ידי דיין שקרא לעצמו רמטכ"ל, תוך שהוא מאמץ לעצמו הצלחות ומתנער מכשלונות. בצבא ההוא מאיר הר ציון יכול היה להגיע לדרגת סרן בלי לבקר בבה"ד 1, לוחמים גויסו ליחידה בקריאה חברית כשהם נוטשים את יחדותיהם, ובגלל שרובם היו קיבוצניקים - אפילו לא חתמו על הסכם צבא קבע ולא קיבלו שכר (או שקיבלו בחצי שנת איחור).
הר ציון היה הבנדיט שהסעיר את דימיונם של היהודים הגלותיים שהיו רוב-רובה של ישראל הצעירה: הוא היה פרוע, ענה רק למי שרצה, חצה את הגבול ונכנס לכפרים והרג את מי שהרג. בנדיט. למעשה - חלומו של כל יהודי גלותי "שגם בצד שלנו יהיו כאלה. שהערבים יפחדו". ולכן אימצו אותו בחום דיין ובן גוריון, גנדי ושרון. ההסתייגויות של שרת היו נרפות וברוב המקרים הוא לא עמד בלחץ.
חשוב מאד לקרוא את הספר כי הוא מאיר לנו מספר שנים בחיי מדינת ישראל הצעירה. למעשה הצבא והממשל התחילו להתנהג כמו מדינה רק אחרי מבצע קדש. אבל השורשים שלנו הם בעשר השנים הראשונות.
טוב שאנחנו מעריצים והערצנו אדם שידע לכתוב (ולכן הופיע הספר פרקי יומן ב1968) ושמר את מכתביו. מעניין ולא יגונה הרעיון שהדמות האידיאלית היא של אדם שלא הכיר מעולם בגבולות של מדינות (מצרים, ירדן, סוריה ולבנון) ולכן חצה אותם בקלילות. אדם שאהב את ארץ ישראל והכיר את כולה על בוריה - נופיה, דרכיה, צמחייתה וחיי הבר שלה. לוחם שידע לתקוף ולהסתער ולא התבצר בבונקים ומאחרי חומות. סגולותיו אלה חיפו על אופיו המרדני והיכולת שלו "להסתדר עם חברים" - לעלות ולבנות את אחוזת שושנה ולקבל סיוע בלתי פוסק מהיחידות שעליהן פיקדו חבריו.
בין כל מייסדי מדינת ישראל, למאיר הר ציון שמור מקום של כבוד.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על ויהי מה - מאיר הר ציון - חייו ופועלו