ביקורת ספרותית על שתיקה פרסית מאת שרה אהרוני
ספר בסדר

---

בשתיקה הפרסית שני מעגלי סיפור:
האחד (להלן, החיצוני) ובתוכו השני (להלן, הפנימי):
המעגל החיצוני מתרחש (בעיקר) באיראן (טהרן) בין השנים 1982-1978 ומתאר את ימי המהפכה: אלו שנות המהפכה האיראנית הדתית והפוליטית. גירוש השאה ועליית שלטונו של חומייני. תהליך יומיומי של הפיכת איראן ממדינת שלטון פתוח ודמוקרטי וחילוני במידה למדינת שלטון אוטוקראטי דתי ושמרני ונוקשה. טהרן משתנה - האליטה הפרו־מערבית בחלקה הגדול מצטרפת לשאה הגולה, בין שני מיליון לשלושה מיליון איראנים מהגרים בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מוסלמים מהמעמד הבינוני-עירוני, בהמשך לשינויי המהפכה מצטרפת מלחמת איראן-עיראק. אווירת השינוי משפיעה כמובן גם על חיי הקהילה היהודית בטהרן ובסיפור מתוארת האווירה המשתנה בקרבם מביטחון לפחד.
היהודים בטהרן, עירם האהובה מרגישים מאויימים, גם הם בחלקם עוזבים וגולים למדינות המערב ובחלקם עוזבים את טהרן ומנסים לצאת לדרך הקשה לישראל.
סיפור השינוי המאיים, האירועים, האווירה האופפת את העיר והקהילה היהודית מסופר במעגל פנימי דרך עיניה של פָּרִי הָנַאי. אישה פרסיה צעירה בת למשפחת לוי, משפחה יהודית טהרנית שמוטמעת בקהילה, ושמתמודדת גם היא כמו כולם עם השינויים המאיימים. דרך מבטה ותיאוריה של פרי הקורא נחשף לתיאור העיר עם השינויים הפוליטיים, הדתיים, הכלכליים המתחוללים. דרך משפחת לוי, משפחתה של פרי הקורא נחשף אל התמודדות משפחתה היהודית, אל הפחדים והלבטים וההחלטות, אצלם ואצל השכנים היהודים והמוסלמים. דרך כל אלה הקורא מתחבר אל סיפור הרקע החיצוני.

שתי רמות מעגלי עניין מצאתי בסיפור:
החיצוני, מעניין ומעשיר. את היסטוריית סיפורה של טהרן ובעיקר את הווית היהודים בה בשנות המהפכה והמלחמה פחות הכרתי, גם את דרכי העלייה מטהרן לארץ, המעגל החיצוני הוסיף לי ידע (בדקתי, הוא מדויק במידע שמתואר).
הפנימי, מאכזב וסתמי. הסיפור האנושי, סיפורן של משפחות לוי והנאי המורחבות, ושל הווי הקהילה היהודית, דרך עיניה של פָּרִי - מסופר בצורה שטחית, סתמית (וחבל. חבל בעיקר כי יש לו פוטנציאל כן להיות מרתק, מעמיק, מעניין באמת. יש לסיפור פוטנציאל לשחק ברגשות הקורא, לטלטל אותו - וזה לא קורה. לדעתי בגלל השטחיות שלא מצליחה להעמיק) הכתיבה פשוטה, לא מספיק מעניינת (לא פעם חשבתי 'ילדותית'). אני מצאתי פה פוטנציאל מוחמץ, ועל זה חבל.

בנוסף, תיבלה המחברת את כתיבתה בשלל מילים בפרסית (שמות מאכלים וחפצים ומנהגים - זה נחמד) ומצטרף למעגל החיצוני. ובמשפטים ובביטויים בפרסית ששולבו בשיח בין הדמויות (באופן הזה: תחילה המשפט בפרסית בתעתיק, אח"כ הפירוש שלו), זה נחמד בהתחלה, אכן מוסיף תבלין מעניין/משעשע/חמוד - אני למשל ניסיתי לפרק את המשפטים ולמצוא דימיון בין המילים או פירושן למילים בשפות מוכרות יותר, ומצאתי לדוגמה, הָאסבְּשָלוֹם = חס ושלום. ביטוי שמאוד שגור בשפתה של מֶהְרִי אימה של פרי. אבל, בשלב מסויים, ודי מהר, הסגנון הזה הופך למעיק: כמו "'בָּצֶ'ה פּוֹר רוּ מִישֶה', הפינוק יוביל את הילד לחוצפנות"; "'אוֹ, צֶ'גָד קַשַׁנְגֶה בּוּלוּזֶט', כמה יפה החולצה שלך" מעיק, מכביד על רצף הקריאה, תוספת מיותרת וחסרת ערך שנתנה לי תחושה של נודניקיות, מיותרת לטעמי שניפחה את הטקסט.

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על שתיקה פרסית