כשפוגשים ספר נהדר כזה, יודעים את זאת. זה ברור כבר מהרגע הראשון, הוא פשוט מתלבש בטבעיות בתוך התודעה, שובה את תשומת הלב וסוחף וסוחף...
רומן זה של מילן קונדרה גרם לי לעזוב את הספר שקראתי באותו הזמן, שהיה טוב אף הוא ופשוט להתמסר לו, לזרום בלי יכולת לעצור, לגמוע אותו כאיש צמא בלב מדבר.

הוא נכתב בתחילת שנות השבעים בצ'כוסלובקיה הסוציאליסטית. אז גם מתרחשת עלילתו הנפרסת על פני חמישה ימים כמו על חמש מערכות. במרכזו חמישה גברים ושלוש נשים – אין גיבור ראשי אחד, על אף שבתחילת הספר נראה כאילו יש כזה או כזו. גורלותיהן של הדמויות נקשרות יחד במעין ריקוד משונה שיש בו תנועות לא צפויות והוא מסחרר את ראשיהן מוביל אותן בסופו של דבר אל מקומות שכלל לא ציפו להגיע. עבור אחת הסוף הזה הוא בהקלה לא מבורכת שאושר רגעי בצידה, עבור אחרת מדובר בסיום טרגי, יש מי שחלומו התגשם, ויש מי שהולך אל הלא נודע.

הספר מתחיל כשקלימה, מוסיקאי פופולרי מעיר הבירה ונערץ במדינה מתבשר מרוז'נה, עמה חווה חודשיים לפני כן ליל אהבה סוער, אפוף אדי שיכר על כך שהיא בהריון ממנו. בספר אגב, אין אזכור מפורש לשמות ערים, כפרים ומדינות. רוז'נה היא אחות שמתגוררת בעיר קיט שופעת מעיינות מרפא, אליה באות נשים שמתקשות ללדת לעבור טיפולי הפריה. חייה בעיר הקטנה סוגרים עליה ומקשים על קיומה. יש לה גם מאהב מקומי, שליבו עורג אליה עד כדי אובססיה, אך הוא מסמל עבורה את החיים שהיא לא רוצה לחיות, את העולם המצומצם של אנשים פשוטים מן העיירה האפורה. קלימה נעלם לחודשיים וחשב שכבר שכח את רוז'נה. היא פורצת לחייו בפתאומיות כשהיא מביאה עמה את הנטל הפתאומי הזה שמשקלו מאיים לפורר את כל חייו. הוא נשוי ויחסיו עם אשתו הם מין תיאטרון פסיכולוגי מוזר, אך הוא עדיין אוהב אותה, על אף בגידותיו. מתוך ייאוש הוא מנסה לעבוד בראשו על אסטרטגיה נכונה שבסופו של דבר תגרום לרוז'נה להסכים להפלה.


אולם לא הכל קודר שם. יש גם טיפוסים מעניינים שבאים לבקר מדי פעם. למשל ברטלף. הוא גבר בגיל העמידה שהיגר לאמריקה לפני שנים רבות, אך כששמע על נפלאות המקום ביכולת הנחלת הפוריות, הביא את אשתו הצעירה למולדתו ההיסטורית. הוא נוצרי אדוק במילים, אך הדוניסט נדיב לב ושופע חן במעשים.

המקום לא מרפא אי פוריות מעצמו – ד"ר שקרטה אחראי על כך. הוא טיפוס צבעוני, רחב אופקים, אקסצנטרי. הוא מטפל בנשים בדרכיו המיוחדות, שבינן לבין אתיקה רפואית לעיתים מרחק רב. שקרטה הוא חובב ג'אז ומכיר את קלימה אישית. קלימה משכנע את שקרטה להשפיע עם כל כובד משקלו על הוועידה להפסקת הריון (יש לזכור שמדובר במדינה קומוניסטית והדברים מתנהלים קצת אחרת מאיך שאנחנו מכירים, אבל זה באמת לא משנה את המהות).

אחד הגיבורים המעניינים ביותר הוא יקוּב, אסיר פוליטי לשעבר שסוף סוף קיבל אישור לעזוב למערב. הוא אתאיסט, ציני ומהווה מעין אנטיתזה לברטלף. חייו במדינה הקומוניסטית, שכמו ברה"מ ידעה טיהורים בראשית דרכה הביאו אותו לכך שהוא החזיק באמתחתו תמיד גלולת רעל, לכל מקרה שלא יבוא. הוא מגיע לעיר להיפרד מידידו שקרטה ומבתו של איש שהיה פעם חברו - שונאו שהוצא להורג בילדותה. יחסיו עמה נעים בין אבהות למתח מיני(בעיקר מצידה). יקוב היה משוכנע שימיו האחרונים במולדתו הלא מיטיבה יהיו מלווים בתחושת הקלה אדירה והוא אפילו בוחר להיפרד מהגלולה (בספר יש לה אגב תפקיד מכריע). אולם, עולמו הרגשי מכין לו הפתעות שבסופן התפקחות בקשר לטיבה של אישיותו הוא.

ברומן מרכיב פילוסופי עוצמתי, המעיד על הבנה עמוקה של המחבר את טבע האדם ומניעינו האמיתיים. הכתיבה נהדרת וזורמת, המשלבת בין הרהורים פסיכולוגיסטיים למתח. מה שמדהים הוא שקונדרה מצליח להעביר מסרים בצורה חדה וקולחת, במספר מילים, כשלסופרים אחרים גם הגדולים שבהם, נדרש לשם כך הרבה יותר. הספר מאוד רלוונטי ועל זמני מבחינות רבות, הגם שניכרים בו הדים של תקופה אחרת וחיים לא מוכרים. הרגשתי לכל אורכו שאני צופה בסרט מתוצרת הקולנוע העצמאי או אירופאי משובח. הוא פשוט ומורכב, הוא חיים ומוות, הוא עבר ועתיד...

לאן זה מביא אותנו? לאחד הרומנים המשובחים שקראתי אי פעם – ספר מופת בכל רמ"ח איבריו. אולי חוץ מהכריכה – לא יודע מי בוחר אותן בארץ, אבל זה פשוט מביש עם הלב האדום הזה באמצע. אולי גם זה לא כל כך רע בעצם... טוב, זו לא אשמתו של המחבר בכל אופן, כמו איכות התרגום. מתכוון בהחלט לחזור לקונדרה בקרוב. רציתי לצטט קטעים כה רבים ממנו – לא הצלחתי לבחור אחד ולמה לי? פשוט תקראו את כולו.

איזה יופי! מתחשק לי שימחיזו את הספר הזה או יעשו ממנו ריקוד בלט. הדמויות ב"מחול אחרון..." ממש מחוללות לנגד עינינו: נפגשות זו עם זו בצירופים משתנים, נקלעות למצבים דרמטיים וחוות מנעד רגשות. אולי בעצם זו הייתה יכולה להיות קומדיית מצבים שנונה מאוד, אבל כמובן – שהרי זה קונדרה – שיש כאן גם הרבה יותר מזה: עומק, היכרות עם טבע האדם ואהבה, הצגה גרוטסקית של דכאנות ודיקטטורה והמון הומור.
הייתי בטוחה שמילן קונדרה הוא חתן פרס נובל; מתברר שלא (נראה לי הגיע לו!).

"מה שלומך?" שאל.
"לא כל כך טוב," ענתה.
"מה קרה ?"
"עלי לדבר אתך", אמרה בהתרגשות
מפני נעימה נרגשת זו חרד זה שנים.
"מה?" שאל בקול נשנק.
היא חזרה ואמרה : "אני מוכרחה לשוחח אתך".
"מה קרה?"
"משהו הנוגע לשנינו"
הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, ולבסוף שב ושאל" "מה קרה?"
"יש לי פיגור של ששה שבועות"

האומנם ה"משהו הזה" נגע באמת לשניהם ?

הדיאלוג הזה הוא בין קלימה- חצוצרן נשוי בגיל העמידה שחוטא מדי פעם בין הסדינים אבל לא עם אשתו, וכל מעידה מעמתת אותו עם חרדה משתקת מול האפשרות שיידרש לשאת בתוצאות, והשנייה– אחות צעירה בשם רוזנה שמנסה בכל דרך ללכוד אותו, אולי כדי לפרוץ את "תקרת הזכוכית" מעליה. השניים יוצאים "במחול אחרון", מעין ריקוד, שפעם האחד הוא המוביל והשנייה מובלת וההפך, ואחריתו מי ישורנו, והכל מתרחש בעיירת מרפא קטנה בצ'כוסלובקיה במהלך חמישה ימים, כשלצידם של השניים נשזרים ומחוללים דמויות נוספות כמו גם בעל ממון אמריקני, גינקולוג הזוי, ודמות מפוקפקת נוספת שעומדת לעזוב את המדינה. גברים ממאדים ונשים מנוגה והרבה סטראוטיפים שאולי כבר אינם רלוונטיים לזמנים האלו. ( לא לשכוח שהרומן נכתב בשנת 1977 ובמהלך הארבעים השנים מאז התהפכו היוצרות מעט...).

קונדרה, הוא סופר צ'כי מוערך יליד 1929 בן 89 שגלה לצרפת וחי בה עד עצם היום הזה. הוא עוסק ברומנים שלו בסוגיות פילוסופיות. לדבריו תפקידו של רומן הוא לחשוף את הצורות השונות האפשריות של הקיום האנושי. ובדרכו הייחודית הוא נוהג לפזר נגיעות קומיות במצבים קיומיים- למרות רצינותם, ועל ידי כך הוא מנסה להאיר את הצדדים המגוחכים של החיים, ודרך התפל להבין את הטבע האנושי.

שימו לב לשמות הרומנים שכתב "חגיגת אי המשמעות", "הבדיחה", "אהבות מגוחכות", "החיים הם במקום אחר", "ספר הצחוק והשכחה", "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ועוד. והיות וקראתי את כולם, אין לי ספק שאם היינו מערבבים את רוב הרומנים שלו, כל אחד מהם יכול היה להיקרא בכל אחד מהשמות האלו. כשהמסר המרכזי : שכל מה שנשאר לנו הוא מעט הומור..., וכדאי מאוד לחגוג את הקיום הפשוט שלנו, כי מה כבר נשאר ?...

אז קונדרה הוא קונדרה ומי שקורא ספר אחד שלו יכול בקלות להתמכר לשאר, גם אם משקלו של האחד שונה מהאחר .

נ.ב. כהגדרה – מחול הן סדרת תנועות שיוצרות משפט תנועתי, הבעה של רגש, משמעות סמלית, אזכור של התנהגות אנושית וחברתית. לעיתים תנועת מחול עשויה למלא ולעורר מגוון תגובות ואסוציאציות. לא בכדי עשה קונדרה שימוש במילה הזו. כתיבתו, היא סוג של מחול. שפתו היא שפת התנועה. קראתי אותו לראשונה בגיל 20, ומאז עברו כבר 40 שנה ועד היום אני חוזרת אליו בשמחה !

אני זוכרת בית חולים אחד ,ומחלקת מיון אחת בסדני . הגיעו לשם זוגות זוגות של נערות אבורג'ניות צעירות מאוד עם החבר האוסטרלי התורן.
חלקן היו שיכורות וחלקן פשוט בהריון. רובן בכו כי משהו כאב בבטן או שפשוט היו קטנות וצעירות מדי בכדי להכיל את גודל ההכרה שמשהו מתהווה וגדל בתוכן. משהו שנשאר לכל החיים ,זרע אהבה.
רובן נתלו על בחור כזה או אחר כאילו תולות עליו את שמחתן או יגונן או פשוט כמהות שיתחלק אתן בפרי בטנן.אך אין ערבות לכך שהבחור יישאר לעוד יום או אפילו לעוד שעה.

לאחרונה משהו סיפר לי שקיימת קבוצה בפייס בוק של צעירים שהמשותף להם הוא שאף אחד מהם אינו רוצה להביא ילדים לעולם שלנו.על זה הם בונים "בניינים וגשרים" על הרצון לעשות רק לעצמם. וכשצעירים מחפשים היום זוגיות זה כבר לא ברור מאליו שירצו משפחה ענפת ילדים.

על העלילה.

קיים דיון פילוסופי ששזור בעלילה לכל אורכה על ההבטים המוסריים והמצפוניים של נשים שרוצות לעשות הפלה לצד נשים שמשקיעות את כל מרצן בהבאת ילדים לעולם ,על טיפולי פוריות שלא נגמרים רק כדי להגשים אימהות או אבהות.
הכל התחיל במשחקי הנאפופים של החצוצרן קלמן ששמו הולך לפניו גם עם נשים וגם כיוצר דגול הביאו אותו לתכנן מעשי קונדס כיצד לשכנע את הנערה שאתה היה לו סטוץ לעשות הפלה. וכשסיפר לחבריו שאינו יודע מה לעשות היות ונערתו הרה, ההצעות שקיבל היו חד משמעיות, תיפטר ממנה, תדרוס אותה, תעשה כאילו אתה אוהב אותה באמת ואתה רוצה אותה בלי הילד כדי שאף אחד לא יפריע לאהבתכם, וכך תשכנע אותה לעשות הפלה....לא הייתה שאלה בכלל בספר על הבגידה שלו מאשתו.השאלה הייתה בדילמה איך גברים מתנהגים שאישה מבשרת להם שהיא בהריון לאחר זמן פגישה אחת או שניים.
ההצעות היו ברובן שונות ומשונות,אך בעקבות תפנית מוזרה וחדה ברצף הארועים הכל השתבש.
* האישה של החצוצרן שפתאום הופיעה
* הכדור הכחלכל שעלול לגרום למוות מיידי אם לוקחים אותו.
* הילדים שבעיירה שדמו כל כך אחד לשני כאילו היו אחים.
* קבוצת מבוגרים עם סרט על הזרוע נחושים לסלק את הכלבים מהעיירה השקטה.

הספר בהחלט כתוב בצורה הומוריסטית בדומה למחזה שמבוסס על קומדיה מוזרה שלעיתים היה נדמה שאף אחד בימינו לא היה
מעלה כלל בדעתו לכתוב ספר עם רעיונות הזויים שכאלה,ספר כזה בימינו היה גורר אחריו את הזכויות להגנת האישה להוקיע את הספר,
האגודה לזכויות הגבר היו מצטרפים וכמו כן האגודה לצער בעלי חיים .

הספר כל כך ישן שהודפס ב 1973 והשפה בו היא בפירוש מתוקה כמו לראות גינונים בין גברים לנשים במאה הקודמת.
ויש פה כל כך הרבה הפתעות בספר שהיה לי ממש תענוג אמיתי.הדילמות פה לא פשוטות והייתה פה הקצנה בנושא ילדים וילודה על כל ההבטים
המשתמעים לחיוב ולשלילה כולל טיעונים לכאן ולכאן.
ואי אפשר לא לקחת אחריות כי הריון הוא של שני אנשים כמו בטנגו. חייבים לקחת אחריות על המעשים שעושים.
אני שמחה שההסברה בבתי ספר היום גדולה כל כך בכדי להדגיש את חשיבות העניין.



ארבע כוכבים כי בכל זאת משהו פיקשש וטעה בהגהההההה

כשמתחילים מהפסגה הספרותית של סופר, תוהים האם לנסות לטפס שוב בידיעה ברורה שלא נגיע לאותו גובה. איך ניגשים לספר שברור מלכתחילה שיעמוד בצילו של ספר אחר? בעת הקריאה, ההשוואה הייתה פשוט בלתי נמנעת עבורי. את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום קראתי לפני כמה חודשים והוא נכנס אצלי ישר לרשימת האהובים ביותר בכל הזמנים. אני לא אכביר במילים אחרי שכבר כתבתי עליו פה ביקורת נפרדת ורק אגיד שהוא באמת תענוג צרוף, שכאשר קוראים אותו מבינים שבספר כזה לא נתקלים כל יום. בהיותו הספר המוערך ביותר של קונדרה, נשאלת השאלה האם יש בכלל מה לנסות לקרוא ספרים אחרים שלו? ועוד אחד מהספרים הפחות מוכרים. כי כשמזכירים את קונדרה, חושבים על הקלות ואח"כ על הבדיחה וספר הצחוק והשכחה. רק מיטיבי הלכת יזכירו את הספר הזה, שצד את עיני במקרה מתוך ערימת ספרים משומשים. התיאור הכללי של הספר נשמע כמו שידור חוזר (רגע, האינטרנט מתגייס פה לעזרתי)- לא, לא שידור חוזר, אלא גרסה מוקדמת ולא מספיק מלוטשת של אותו ספר. גם פה מדובר בכמה דמויות, בין חלקן קשרים רומנטיים ידועים או נסתרים, תחת השינויים שהביאה איתה המהפכה הקומוניסטית לצ'כוסלובקיה. גם כאן נידונים נושאים שונים בצורה חכמה ומעניינת, לעתים מפתיעה ומרעננת. בין היתר הספר מתפלפל לגבי הורות, אהבה, קנאה, יופי, הזדקנות, פנימיות מול חיצוניות. בחלק מהמקרים אפילו הניסוח דומה כאשר קונדרה עוסק בנושא מסוים בשני הספרים.
העניין הוא שכשם שקונדרה שכלל את השיטה וידע לשזור בספר פניני חוכמה רבות ב'קלות', הוא עושה זאת גם בספר הזה, אבל בתדירות נמוכה יותר ופחות באופן מעמיק. יש לי חשד שהוא בעצמו מודע לכך והיה רוצה להעמיק יותר ולכן אחת הדמויות אומרת לקראת הסוף "לא, אתה לא תיסע! עדיין לא הספקנו לדון בשום עניין באופן יסודי" כאילו הסופר חורג ופונה לקורא דרך הדמות, מבקש ממנו לקרוא את ספריו הבאים כי יש לו הרגשה שבעתיד הוא יצליח לגעת בהם באופן יותר יסודי.

על חשבון החללים של הנושאים שלא קיבלו את ההתעמקות הראויה להם, התרחבה העלילה, לעתים מדי. על מה אני מקשקש, העלילה התרחבה מדי? זה ספר- יש לו עלילה! אז זהו, שמכיוון שכבר קראתי את 'הקלות' אני יודע כמה העלילה לא הכרחית כשמדובר באיש המוכשר הזה. מספיק שתהווה פלפטורמה לדבריו החכמים וזהו. כאן לעומת זאת הייתה הסתעפות שקצת הזכירה לי טלנובלה.

אולי שוב אני נתקל בבעיה שלי עם הסמליות שחמקה לי מתחת לרדאר ואם הייתי תופס אותה, הייתי נהנה יותר. אולי קראתי את הספר הקצר הזה לאט מדי בגלל העומס שלי עם הלימודים ונקטע לי הרצף שתוכנן בקפידה ע"י קונדרה. ואולי אני פשוט צודק והספר הזה לא מספיק עומד בפני עצמו. אם נתתי להרלן קובן ארבעה נסיונות לפני שמיציתי, גם לקונדרה מגיע שלא אתייאש עכשיו. כספר בפני עצמו, הספר מהנה מאוד. אבל מה לעשות, הרבה דברים בחיים הם לא מנותקים מהקשר.

ספר מעולה, ואגב אין צורך להתעקש על הגירסה העברית החדשה, הגירסה של עם עובד משנת 1977 משובחת לא פחות.

מעולה. מענין, כתוב טוב עם המון חוכמה וחידוש.