ספר חובה למי שרוצה להבין את תקופת השואה.
קראתי אותו לאחר "סיפורה של צילקה".המקעקע מאושויץ הכיר את צילקה.
יש בי רגישות גדולה לנושא גם בגלל סיבות הקשורות במשפחה שלי וגם בגלל שהייתי בביקור באושוויץ וראיתי בעיני את המקום שעליו נכתבה העלילה שרובה אמת. זה סיפור קשה לעיכול של הישרדות עם סיכויים קלושים מאד מול הנאצים באותה תקופה.
זה גם סיפור של כח, ושל חכמה של המקעקע שבשורה התחתונה גבר על הנאצים למרות כוחו הדל.
ממליץ לכל מי שלא מפחד מתיאורים קשים ואכזריים , ולהערכתי גם אמינים ,שמופיעים בסיפור.
הסופרת עשתה עבודת כתיבה מול גיבור הסיפור בפועל.
היא מוסרת לנו את נקודת מבטו על כל מה שעבר עליו ,בתקופה הקשה שנכפתה של חייו. זה סיפור ייחודי של אחד הניצולים שמומלץ לקרוא.

היתה לי רתיעה משם הספר, חששתי שיהיה קשה מדי. הסיפור עצמו קשה אך איכשהו הכתיבה הפכה את הקריאה לאפשרית ו"קלילה" יותר. יש שיאמרו שקלילה מדי (קראתי בתגובות קודמות) ואני יכולה להבין למה. לי אישית זה התאים. קראתי אותו ללא הפסקה בבת אחת. הסיפור של לאלי, המקעקע, ייחודי מאוד וכנראה שגם הוא עצמו היה מיוחד וידע להיות אופטימי ולפעול ללא לאות למען הסובבים אותו.
הקריאה בספר הזכירה לי 3 ספרים אחרים בעניני השואה:
1. "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל.
לאלי היה מאוהב בגיטה ומטרתו היתה להתחתן ולחיות איתה. החזון הזה הניע אותו ועזר לו (ולגיטה) לשרוד ולהתמודד.
2. צילקה חברה של גיטה "זכתה" בהמשך לספר משלה "סיפורה של צילקה" ספר מדהים בפני עצמו. 2 הספרים, המקעקע וצילקה, מתארים בצורה מאוד מוחשית את חיי היומיום בשואה, את הקשיים, המאמץ לשרוד, את המחירים ואת הדילמות המוסריות בהם נתקלו האסירים.
3. הדמות "יאקוב" מבלוק 11 הוא ככל הנראה יעקב קוזלצ'יק מהספר "הסוהר מבלוק 11" של אמיר השכל. ממליצה לקרוא!

יש מאחוריי לא מעט קילומטראז' של ספרים שנקראו על-ידי ועוסקים בשואה. בדרך כלל ספרים אלה נגמעים אצלי בימים ספורים. אני מודה שעם הספר הזה התפלשתי מעל שבוע ימים! התופעה נבעה מכך שנאלצתי לקחת לעצמי הפוגות ארוכות, ולא בגלל שהייתי צריכה זמן אוויר, או לעכל את מה שנכתב. מצאתי בו לא מעט קטעי זמן שהרגשתי, שאני נלחמת עם עצמי, להמשיך לקרוא מפאת הכבוד לניצולי שואה, והסקרנות שלי לתקופה ההיסטורית הזו.

"המקעקע מאושוויץ" מגולל עדות ממקור ראשון של אחד מניצולי אושוויץ-לאלי סוקולוב.

לאלי סירב בתוקף לענוד את הטלאי הצהוב ולא בגלל פחד, אלא מפני שראה בעצמו סלובקי עיקש וגאה. מבחינתו העובדה שהוא יהודי היא מקרית בלבד.

בפברואר 1942 נודע ללאלי שמשרד החוץ הגרמני, הורה לממשלת סלובקיה, להעביר יהודים מסלובקיה החוצה, כדי שישמשו כוח עבודה.

באפריל 1942 לאלי נאסף למשאית המובילה בקר ישירות לאושוויץ. כאשר לאלי ירד בתחנה האחרונה הוא פגש את השלט המוכר: ARBEIT MACHT FREI"" (העבודה משחררת).

באושוויץ, בדרך נס לאלי נתקל במקעקע הראשי, חבר אליו וזה מינה אותו לעוזרו האישי.

במהלך מלאכת הקעקועים נאלץ לאלי לקעקע נשים, ואחת הנשים כובשת את ליבו של לאלי – גיטה.

באמצעות איש האס.אס. שמונה להיות אחראי עליו, לאלי מצליח להגיע לבלוק של גיטה, ואט ואט נרקם קשר רומנטי ביניהם.

בתחכום רב לאלי רוכש את אמונם של הנאצים, עם הרבה מזל הוא מצליח באמצעות תכשיטים שנלקחו מגופות לקבל מזון, שוקולד, נקניק ולחם. את המזון שהוא השיג, לאלי חילק בין חבריו לבלוק, או שיחד את הקאפו, כדי לזכות במעט "זמן איכות" עם גיטה.

על רקע הזוועות, המשרפות, והגופות, גיטה ולאלי נאחזים אחד בשני. לשניהם היו כמה יעדים שלנו הם כיום מובנים מאליהם: לשרוד, להיות חופשיים ולבנות משפחה יחד. האם הם הצליחו להגשים את חלומם?

הקריאה בספר פחות זרמה לי. לעיתים חשתי בסיפוריו המופלגים של לאלי, הגזמה וארוגנטיות שתרמו לחוסר אמינות.

מצאתי ב"מקעקע מאושוויץ" לא מעט גומות ואירועים, שלא הצליחו לשכנע אותי באמיתותם, עד כדי כך שהיה נדמה לי שאני קוראת רומן שהתרחש בפנימייה.

הספר הזכיר לי מעט את הסרט "החיים היפים" (La vita è bella) מ-1997 בכיכובו של רוברטו בניני, הקומיקאי והשחקן האיטלקי והמדהים. על הבימוי והמשחק רוברטו בניני זכה ב-3 פרסי אוסקר: פרס הסרט הזר של השנה, פרס השחקן הטוב ביותר של השנה (עבור בניני שכיכב בסרט ואף ביים אותו), ופרס המוזיקה המקורית לסרט דרמה.

לסיכום, אני מודה שלא התחברתי, והאות לכך - משך הזמן שנינטל ממני ועד שהגעתי לעמודו האחרון.
בשורה התחתונה: סיפור הישרדות משולב בתעתועי גורל.

הקריאה לשיקולכם.


לי יניני

הוצאת שוקן, פרוזה-שואה, מאנגלית: דקלה פרידמן, 255 כולל התודות 2019

שלא כמנהגי אכתוב ביקורת על ספר שלא מצא חן בעיני.
התלבטתי מהו הציון הראוי, רציתי לתת 2 - לא משהו, ובכל זאת..איך אפשר לתת ציון כזה לספר על השואה, ועוד אמיתי.
סיפור העלילה הוא על אדם המגיע לאושוויץ ומצליח להסתדר טוב . מוצא אהבה לגיטה שתהפוך אשתו בתום המלחמה, ללכת ליד מנגלה ולשרוד, לעשות מעשי גביר ולחלק מתנות בסתר, לקבל עקיצה בנוסח "אתה המנהל של אושוויץ" מהנאצי שהיה ממונה עליו. עם סיום המלחמה, לעשות עסקים עם הכיבוש הרוסי, להיות מושלך לבית כלא אצלם ולהגיע בסופו של דבר לאוסטרליה.
אכן סיפור מפתיע.
בזמן הקריאה יש הרגשה של קלילות, או כמו שבולעים משהו "שמנוני", לא שמן מגעיל כמו שמן דגים, אלא הכל חלק, אולי כמו שקוראים את "ג'יימס בונד" ויודעים כי הכל יסתדר.
הכותבת לא הצליחה להביא משהו "ריאלי" שניתן להיאחז בו כדי להזדהות ולהיות שותף לחוויה. גם כשהוא נתפש באושוויץ עם יהלומים, כסף זר ושאר מני תרגימא, נזרק לבלוק שבו יש מסלול אחד והוא המוות, יש תפנית בעלילה נוסח "מגילת אסתר", ממש כך.
לכל מקום שהבחור מגיע, הוא מוצא את ה"מטמון", אלו המחזיקים בו ודרכים ואמצעים לנצל אותו.
מחשבה שנייה עלתה בי כשקראתי את הספר, כי אולי הספר נכתב על ידי אנטישמים או מכחישי שואה. הנה סיפור על יהודי נוסח שטירמר, מסתדר וסוחר בפרקמטיה לתועלתו גם שם..
ואולי, הכותבת לא מוכשרת מספיק להוציא את הסיפור האמתי.
לך תדע.

ספר ענק שכמעט אין דומה לו. מבוסס על עובדות אמת. הסופרת ראיינה את גיבור הספר אשר חווה את העובדות על גופו ממש. הסופרת מצליחה לאחר לימוד עמוק לתאר את אושויץ כמו שהוא במציאות. הספר מגולל סיפור אהבה אמיתי בצל המוות בתוך התופת של הגיהינום ששמו אושויץ. האהבה הולידה נישואין והקמת משפחה עם ילד וזה לאחר התופת אותה עברו בני הזוג. לא אכנס לפרטי הספר כי זה נטילת חלק מההנאה, אומר רק זאת שהספר הינו מסמך שאין בלתו על החיים שנוצרו בתוך עמק המוות.

לי יש מקום בלב לספרי שואה זה בהחלט הנושא אהוב עליי- התקופה הכי מעניינת בהיסטוריה.
זה סיפור עוצמתי והידיעה שהוא סיפור אמיתי הופך אותו לחזק אף יותר.
ממליצה בחום לאוהבי סיפורי שואה כמוני.
כתוב טוב , גרם לי לצמרמורות במהלך הקריאה -סיפור שנגע בי עמוק.
סבתי ניצולת שואה אומנם היא לא עברה מחנה השמדה ואת כל מה שמסופר בספר. אבל בגלל שהיא הייתה ילדה צעירה ולא מדברת הרבה על תקופה הזו הנושא הופך ליהות לי אישית מעניין מאוד.

איך שהוא נפל לידי הספר הזה בספריה. אני נמשכת לספרי שואה וראיתי על הכרירכה כי המכירות שלו מאד מצליחות בכל העולם. לקחתי. על פניו הסיפור נשמע טוב. מבוסס על סיפור אמיתי. מתארת לעצמי שזו העדות המשוכתבת של לאלי סוקולוב ( אם אני זוכרת את השם נכון). אבל מודה, לא התחברתי. על אף שהסיפורים עצמם אמיתיים קשים, ריאליסטים. לא התחברתי. הכתיבה היא בסגנון פשוט של רומן רומנטי, ככה גם הציור שעל הכריכה (אולי זה קשור להמשך הסיפור, אולי אחרי שיחרור) אבל מדובר בעל אסיר יהודי באוושויץ שנגד כל הסיכויים התאהב באסירה יהודיה ששהתה במחנה השמדה גם כן באותה תקופה. ובכל זאת חלק מהתתי סיפור של היומיום בספר נשמע לא קשור. יותר נשמע כמו הכנה לתסריט. לדעתי אם הכתיבה היתה יותר באופן של עדות היתה הרבה יותר חזקה ופחות סיפורית.