קצת פחות חרבות ודם,
היו מועילים יותר לעולם.

עמית המון המון תודה. מאוד יפה. אִם לֹא יִטָּמֵּא בִּנְבָלָה כְּבוֹד אָדָם,
כָּל לְבוּשׁ שֶׁיִּלְבַּשׁ אֶת יָפְיוֹ בּוֹ יַכְלִיל;
אִם לֹא יַעֲמֹס עַל נַפְשׁוֹ מַתְלָאוֹת,
לֹא יִמְצָא לַתְּהִלָּה וְלַשֶּׁבַח כָּל שְׁבִיל;
בִּזַּתְנוּ אִשָּׁה: מַה זָעוּם מִסְפָּרְכֶם,
וָאַשִּׁיב לָהּ: אַךְ קֹמֶץ נֶחְשָׁב לְאָצִיל;
לֹא יִמְעַט מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כְּמוֹתֵנוּ, זָקֵן
וַנַעַר כְּמֵהִים תִּפְאָרָה לְהַגְדִּיל;
מְעַטִּים – אַךְ הַגֵּר בִּשְׁעָרֵינוּ נִכְבָּד,
וּמִנְהַג הָרַבִּים גֵּרֶיהֶם לְהַשְׁפִּיל;
יֵשׁ הָר בִּגְבוּלֵנוּ, מִשְׁכַּן כָּל חוֹסֶה,
הָר רָם וְנִשָּׂא, כָּל מַבָּט יַאֲפִיל;
שָׁקְעוּ מוֹסָדַיו תַּחְתֵי אָרֶץ, רֹאשׁוֹ
יִתְנַשֵּׂא עַד כּוֹכָב, מִי אֵלָיו יַעְפִּיל;
הֵן אָנוּ בַּקֶּטֶל רְבָב לֹא נִמְצָא,
אַף אִם לִבְנֵי עַאמֶר נֶחְשָׁב זֶה מַבְחִיל;
לַמָּוֶת עָרַגְנוּ, נָחִישׁ אֶת בּוֹאוֹ,
אַךְ שׂוֹנְאָיו – שְׁנוֹתֵיהֶם מִי יוּכַל לְהָכִיל;
וְאֵין בָּנוּ שָׂר שֶׁכִּלָּה מְלוֹא יָמָיו,
אוֹ נִקְטָל וְדָמוֹ הַנִּשְׁפָּךְ לֹא גָּאוּל;
עַל פִּי חֲרָבוֹת נַפְשׁוֹתֵינוּ קוֹלְחוֹת,
וְאַךְ לַהַב הַחֶרֶב נַפְשֵׁנוּ יַטְבִּיל;
נִצְרַפְנוּ הֵיטֵב, יִחוּסֵנוּ בְּלִי רְבָב,
מוֹלִידֵינוּ דְּגוּלִים – אָב וָאֵם, אֵין מַבְדִּיל;
אִכַּפְנוּ סוּסִים מֻבְחָרִים וָנִרְכֹּב
לַמּוֹעֵד לִנְאוֹת חֶמֶד וְשָׁם נַאֲהִיל;
זַכִּים כְּמֵי עָב, לֹא יִקְהֶה הַנִּצָּב,
בִּקְהָלֵנוּ קַמְצָן וְכִילַי לֹא יַקְהִיל;
אִם נֹאבֶה, נִתְגּוֹלֵל עַל כָּל אִישׁ בְּמִלִּים,
אַךְ דְּבָרֵנוּ אֵיתָן, הַמַּכְחִישׁ לֹא יוֹעִיל;
אִם מֵת אַלּוּפֵנוּ יָקוּם לוֹ יוֹרֵשׁ,
כִּנְדִיבִים יְדַבֵּר וּכְמוֹתָם הוּא פּוֹעֵל;
לֹא הִדְעַכְנוּ אִשֵּׁנוּ לְמוּל הַבָּאִים,
לֹא אֵרַע שֶׁאוֹרֵחַ אֶת שְׁמֵנוּ קִלֵּל;
יְמוֹתֵינוּ נוֹדְעוּ לִתְהִלָּה בֵּין אוֹיְבִים,
כְּסוּסִים אַבִּירִים, רַמָּכִים לְהַלֵּל;
מִקֶּדֶם עַד יָם חַרְבוֹתֵינוּ כֻּלָּן
נִפְגְּמוּ בְּדָקְרָן שִׁרְיוֹנוֹת הַבַּרְזֶל;
לֹא יֵצֵא לַהֲבָן מִנְּדָנוֹ, לֹא יָשׁוּב,
עַד הִכְרִיעַ כָּל שֵׁבֶט בְּקֶטֶל וָחִיל;
לֹא תֵּדְעִי מִי אֲנַחְנוּ? חִקְרִי בַּבְּרִיּוֹת,
הַיּוֹדֵעַ חָכָם, מִי שֶׁלֹּא – בּוּר וּכְסִיל;
כִּי בְּנֵי אַ־דִּיַאן הֵם הַצִּיר לְעַמָּם,
וְעָלָיו סָב הַמֶּמֶל, חוֹזֵר וּמַתְחִיל.

וואלה. יש אפילו רחוב על שמו בירושלים - שמואל בן עדיה (רחוב שהוא ירידה / עלייה תלולה בתפר שבין הר הזיתים והר הצופים).

בשמחה חני, הנה השיר בתרגום החדש שאהבתי:

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2216973

עמית תודה על הסקירה היפה. האם תוכל למצוא את השיר של סמאואל
ולהביא אלינו לכאן.

מילה במילה מה שסוריקטה.

אני לא מתעניינת בד"כ בשירה, בטח לא קדומה, אבל מה שכתבת מאד מעניין.

מאד מסכים עם דבריך עמית.
מכיוון שמטבעה אוצרת השירה משמעות הן במילים והן בצורתן, ובזאת כוונתי לאמצעים רטוריים שונים, לחריזה ומשקל, חיסרון של אחד מהם יכול לפגוע מהותית בהעברת המסרים הבלתי-מפורשים בשיר.

אני משוכנע ששמירה על המשקל המקורי של השיר מגלמת ערך כשלעצמה ושכרה בצידה, אלא שבהתעלם מהחריזה יצא שכרו של המתרגם בהפסדו.
תרגום לשירה מחורזת ושקולה במשקל הטבעי ללשון היעד הוא ככל הנראה הפתרון המוצלח ביותר במקרה שתיארת, משום ששירה לעולם תלויה בקוראיה, בתרבותם ובכלל זה (למותר לציין) גם בשפתם.
בחירה במשקל המקורי כאילו היה נטוע במסמרות וזניחת החריזה כליל נראית לי כמעשה מעט פסקני ואף מסולף לעצם השירה. לצערי הרב, זוהי בחירה שעשו רבים ממתרגמי השירה בעבר.