“הספר שלפנינו הוא דוגמה חיה עד כמה קריטית אמנות התרגום בשירה: בשנת 2018 יצאה אסופה של ספרות ערבית ויידית של המגזין הספרותי 'הו'. בין דפיה מצאתי תרגום לשיר נפלא ומסעיר פרי עטו של המשורר הערבי-יהודי בן תקופת הג'אהלייה סמאואל בן עדאיא. היה בו כל מה שדמיינתי על שירה בדואית קדומה מהתקופה הפרה-איסלאמית: רוח אמיצה, אכזרית, יהירה ונדיבה כאחד הפורשת בתנופה את מעללי השבטים הנודדים בחצי האי ערב.
בראשית ימי הקורונה גיליתי שלאחרונה יצאה הדפסה שניה של אסופה מתורגמת ישנה משנת 1970 של שירת ערב הקדומה, ומיהרתי להזמין אותה בתקווה לשחזר את החוויה. התאכזבתי לגלות שמעט מאותה רוח עובר בתרגום המאד-מיושן הזה. נכון, מדובר בשירה מימי הביניים, אך האם על התרגום להיות תנ"כי ממש? והאם כשמדובר בשירה שקולה ומחורזת נכון עשה המתרגם כשבחר בחלק מהמקרים לשמור מכל משמר על המשקל הערבי המקורי במחיר ויתור על החריזה? בתרגום המקסים והחדש של אותו שיר של סמאואל בחר המתרגם יהונתן נדב לשמור על החריזה במחיר של מעבר למשקל אחר, טבעי יותר לעברית בת זמננו. התוצאה היתה, מלבד העברית הארכאית אך לא-תנ"כית, גם תרגום שמעביר את המוזיקה של השיר. ובלעדי זה לשם מה לתרגם בעצם?
האנתולוגיה כוללת גם מבוא כללי ארוך ומעניין על השירה הפרה איסלאמית והשירה העירונית של ימי הביניים, וסיכומים אינפורמטיביים על כל משורר (וגם משוררת אחת) המופיע בה. יחד עם זאת, היה מוזר להיתקל בה לא מעט ב"חלוקת ציונים" של המתרגם המזרחן למשוררים שבחר לתרגם, ומה עוד שנודף מהם גם ריח אוריינטליסטי. ברור שניתן למצוא פגמים כמעט בכל דבר, ובעבור חוקרים זה אולי אפילו טבעי. אבל אם כבר בחרת לפי טעמך את החומרים לאנתולוגיה, לא נראה לי ראוי לנסות להקטין את יוצריהם.”