צפון איידהו, פונדרוסה. בעומק היער גרים אן ו-וייד מיטשל. אבל פעם היתה לוויד משפחה אחרת. הוא היה נשוי לג'ני והיו להם שתי בנות: ג'ון בת התשע ומאי בת השש. וגם כלבת בורדר קולי בשם פגי וחתול בשם רוקט. משפחה מאושרת עד שביום אוגוסט אחד כשהמשפחה הלכה לאסוף בולי עץ ביער הגיע האושר הזה לקיצו, כשמעשה אחד מזוויע פורר את המשפחה הזו עד שלא נשאר ממנה דבר, ואפילו לא זיכרון. וויד בן החמישים וחמש לחייו לקה בדמנציה מוקדמת ממש כמו אביו לפניו. לא זאת בלבד שאיבד את אשתו ובנותיו, גם זכרונו הולך ומתעתע בו, ובתוך כל אלו מאבד את עצמו ואן, היא מנסה לדלות מידע ופרטים לגבי האירוע. אבל אין לה איך וממי לשאוב מידע והנסיונות שלה להתחקות אחרי העבר דומים לנסיונות השווא למצוא את הפינה בחדר עגול.

התיאורים של רסקוביץ' לגבי הדמנציה ותיאור התחושות של וויד ואביו בתוך המחלה הם מהיפים שקראתי.

"הוא מרגיש כבר עכשיו את אובדן הדברים שהוא אהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם." (עמ' 158)
"הוא מרגיש כאילו יש חלל ריק בתוכו, אבל גם מחוצה לו, כאילו משהו ממשי נעדר מהתמונה." (עמ' 276)

ובכלל, הסופרת מיטיבה לתאר. הטבע מאוד נוכח בסיפור. מדרונות תלולים המכוסים במחטי אורן חלקלקות, זמזום הזבובים, יער סבוך בעצים וצמחיה, האגם הקפוא, השלג הכבד היורד, החורף הקפוא המשבית כמעט הכל,ופילוס השלג באמצעות הטרקטור. כל אלו נתנו לי להרגיש לגמרי שם ולא בתל אביב הנחנקת מגל שרב כבד.

הסיפור כתוב בצורת רשומון. חלק מהמספרים פתאום מופיעים מבלי שאוזכרו קודם לכן, וההשתלבות שלהם בסיפור היא טבעית והכרחית למארג הסיפורי. כמו זמר העושה קולות רקע במקהלה שתפקידו אולי קטן אך השיר לא יתקיים בלעדיו.

צריך לקרוא את הספר בתשומת לב ולא רק בגלל שיש קפיצות בזמנים לתקופות עבר ולתקופה עתידית (הקפיצות כתובות טוב ומהודקות, ואין בהן להפריע לקריאה השוטפת) אלא כי מתגלים בסיפור פרטים לגבי דברים שהיו לקורא סתומים, ורסקוביץ' פשוט מניחה אותם שם באגביות ודי קל לפספס.

למי שמחפש ספר עם עלילה שרצה קדימה ומבנה מוגדר של התחלה, אמצע, וסוף - זה לא הספר. הסיפור נע סביב אותו נושא בתנועה מעגלית והקורא נשאר עם שאלות לא פתורות, והעניין הוא שזה לא ממש חשוב. כי הכתיבה של רסקוביץ' כל כך משובחת שממש נסלח לה אם השאירה אותנו עם קצוות פתוחים.


בראיון איתה אמרה הסופרת שזה לה ספר ביכורים- כי השיעמום גרם לה לכתוב את הספר. בעוד יש מי שבשיעמום - כמו בימי הקורונה נכנס למטבח לאפות בבק'ה שמרים, נכנסה רסקוביץ' לכתוב והוציאה תחת ידיה סיפור שמפלח את הלב- ורק בגלל זה לא כדאי לכם לפספס את הספר הזה.

חמישה כוכבים מלאים.

צפון איידהו, פונדרוסה. בעומק היער גרים אן ו-וייד מיטשל. אבל פעם היתה לוויד משפחה אחרת. הוא היה נשוי לג'ני והיו להם שתי בנות: ג'ון בת התשע ומאי בת השש. וגם כלבת בורדר קולי בשם פגי וחתול בשם רוקט. משפחה מאושרת עד שביום אוגוסט אחד כשהמשפחה הלכה לאסוף בולי עץ ביער הגיע האושר הזה לקיצו, כשמעשה אחד מזוויע פורר את המשפחה הזו עד שלא נשאר ממנה דבר, ואפילו לא זיכרון. וויד בן החמישים וחמש לחייו לקה בדמנציה מוקדמת ממש כמו אביו לפניו. לא זאת בלבד שאיבד את אשתו ובנותיו, גם זכרונו הולך ומתעתע בו, ובתוך כל אלו מאבד את עצמו ואן, היא מנסה לדלות מידע ופרטים לגבי האירוע. אבל אין לה איך וממי לשאוב מידע והנסיונות שלה להתחקות אחרי העבר דומים לנסיונות השווא למצוא את הפינה בחדר עגול.

התיאורים של רסקוביץ' לגבי הדמנציה ותיאור התחושות של וויד ואביו בתוך המחלה הם מהיפים שקראתי.

"הוא מרגיש כבר עכשיו את אובדן הדברים שהוא אהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם." (עמ' 158)
"הוא מרגיש כאילו יש חלל ריק בתוכו, אבל גם מחוצה לו, כאילו משהו ממשי נעדר מהתמונה." (עמ' 276)

ובכלל, הסופרת מיטיבה לתאר. הטבע מאוד נוכח בסיפור. מדרונות תלולים המכוסים במחטי אורן חלקלקות, זמזום הזבובים, יער סבוך בעצים וצמחיה, האגם הקפוא, השלג הכבד היורד, החורף הקפוא המשבית כמעט הכל,ופילוס השלג באמצעות הטרקטור. כל אלו נתנו לי להרגיש לגמרי שם ולא בתל אביב הנחנקת מגל שרב כבד.

הסיפור כתוב בצורת רשומון. חלק מהמספרים פתאום מופיעים מבלי שאוזכרו קודם לכן, וההשתלבות שלהם בסיפור היא טבעית והכרחית למארג הסיפורי. כמו זמר העושה קולות רקע במקהלה שתפקידו אולי קטן אך השיר לא יתקיים בלעדיו.

צריך לקרוא את הספר בתשומת לב ולא רק בגלל שיש קפיצות בזמנים לתקופות עבר ולתקופה עתידית (הקפיצות כתובות טוב ומהודקות, ואין בהן להפריע לקריאה השוטפת) אלא כי מתגלים בסיפור פרטים לגבי דברים שהיו לקורא סתומים, ורסקוביץ' פשוט מניחה אותם שם באגביות ודי קל לפספס.

למי שמחפש ספר עם עלילה שרצה קדימה ומבנה מוגדר של התחלה, אמצע, וסוף - זה לא הספר. הסיפור נע סביב אותו נושא בתנועה מעגלית והקורא נשאר עם שאלות לא פתורות, והעניין הוא שזה לא ממש חשוב. כי הכתיבה של רסקוביץ' כל כך משובחת שממש נסלח לה אם השאירה אותנו עם קצוות פתוחים.


בראיון איתה אמרה הסופרת שזה לה ספר ביכורים- כי השיעמום גרם לה לכתוב את הספר. בעוד יש מי שבשיעמום - כמו בימי הקורונה נכנס למטבח לאפות בבק'ה שמרים, נכנסה רסקוביץ' לכתוב והוציאה תחת ידיה סיפור שמפלח את הלב- ורק בגלל זה לא כדאי לכם לפספס את הספר הזה.

חמישה כוכבים מלאים.