~עלול להכיל ספוילרים~
זה הספר הראשון של סי.ג'יי דוהרטי שאני קוראת. אף פעם לא קראתי תיכון לילה, אז אין לי איזושהי דעה קודמת עליה ועל הספרים שלה.
ושלא נדבר על זה שעל קרינה רוזנפלד לא שמעתי בחיים שלי עד שהמוכרת בחנות המליצה לי על הספר הזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו שם. לפני כן קניתי רק את "הקוסם האחרון" ו"נסיכת האפר" (אני מניחה שאני אכתוב עליהם ביקורת מתישהו).
אני זוכרת שהרמתי את הספר "האש הסודית" מהמדף, אבל מיד ויתרתי עליו משיקולים כאלה ואחרים.
כשחזרתי לחנות בפעם השנייה, לקחתי את "גבירת העשן" אבל התלבטתי מה יהיה הספר השני. עד שהמוכרת, כאמור, המליצה לי עליו. אז הרמתי אותו ובחנתי אותו. הכריכה נראתה מעניינת, אבל התקציר... הוא עשה רושם מעורפל, מלודרמטי ("השעון מתחיל לתקתק... עכשיו!" זה נשמע כמו משהו שמנחה בתכנית ריאליטי יגיד) ותמוה למדי, אבל תיארתי לעצמי שמדובר בסוגה שאני אוהבת לקרוא - אתם יודעים, פנטזיה\מד"ב? - וגם כי ידעתי ש"תיכון לילה" של סי.ג'יי דוהרטי הייתה סדרה מאוד פופולרית, אף שלא קראתי אותה.
אז קניתי, ולא הצטערתי. לולא הקורונה הייתי קונה את ספר ההמשך בהזדמנות הראשונה.
בהתחלה קראתי פעם או פעמיים בשבוע, ורק פרק או שניים בכל פעם. לקח די הרבה זמן, בעיקר כי קראתי עוד ספרים במקביל (אני יודעת, הגאונות...).

זה מתחיל בפריז, עם נער בשם סשה ווינטרס (שם המשפחה שלו לא כל כך צרפתי, בואו נגיד ככה), שמבריז מבית הספר כדרך קבע ומסתבך עם עבריינים שמתערבים על "אם סשה יקפוץ מהגג, האם הוא יישאר בחיים?". מסתבר שלסשה יש כישרון משונה, אולי אפילו קללה - הוא לא יכול למות באמת עד שיגיע לגיל שמונה עשרה, לא משנה מה - תזרקו אותו מבניין, תדקרו אותו, תכניסו לו מכות רצח - לא משנה מה תעשו לו, הוא כביכול ימות, אבל אחרי כמה זמן הגוף שלו ירפא את עצמו וסשה הנחמד שלנו יחזור לחיים. ככה עד גיל שמונה עשרה, שבו הוא פשוט ימות באופן סופי.

אחר כך עוברים לעיירה באנגליה בשם וודברי, שם גרה נערה שהיא לגמרי ההפך מסשה: שמה הוא טיילור מונקלר (שם משפחה לא כל כך בריטי, בואו נגיד ככה). ילדה טובה, תלמידה טובה, וכמובן שתהיה לה גם חברה טובה ומשפחה טובה ואפילו חבר... והפלא ופלא, היא גם נראית טוב, אפילו שאת השיער הבלונדיני המתולתל והסבוך שלה היא ממש שונאת.
כמעט שלמות, אפשר לומר.
מסתבר שלשלמות הזאת גם יש חלום ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. המורה שלה לצרפתית מבקש ממנה לחנוך באופן מקוון (כמה מתאים לקורונה) ילד כלשהו מצרפת שמתגלה כמובן כסשה, ולהיות המורה הפרטית שלו לאנגלית, בטענה שזה יעזור לה להתקבל לאוניברסיטה.
לאחר מכן מתברר שסשה הגיע במקרה גם הוא לבית הספר שלו, והמורה שלו לאנגלית סיפר לו על תלמידה שהוא צריך לפגוש כדי שתחנוך אותו (למרות שהוא יודע אנגלית מצוין), הלוא היא טיילור מונקלר.
משהו פה מוזר, נכון?
אבל מסתבר שזה לא סתם ככה, כי טיילור היא מה שמכונה "אלכימאית" - היא יכולה להשתמש באנרגיה של כל מיני דברים ולהעביר אותה ממקום למקום, ולגרום למשל לנר להידלק ללא גפרור במצב הטוב, ולעמודי חשמל להתפוצץ במצב הגרוע. מסיבה כלשהי היא גם היחידה שיכולה להסיר את הקללה של סשה, אבל בינתיים שניהם לא יודעים את כל זה בכלל, ויום ההולדת השמונה עשר של סשה הולך ומתקרב.

ו... יותר מזה אני לא אגלה.

אני חושבת שהעלילה מדהימה ומאוד מותחת. בשבת שלפני כתיבת הביקורת הזאת מצאתי את עצמי קוראת את כל מה שלא הספקתי בבת אחת.
מה שכן הפריע לי קצת (ותמיד יהיה משהו שיפריע לי, אני אף פעם לא אגיד על ספר כלשהו שהוא מושלם), זה כמה דברים:
1. זה היה קצת צפוי מידי שסשה וטיילור יתאהבו. זה גורם לי לתהות אם זה ימשיך גם לספר השני.
2. הקטע של האלכימיה וכל זה קצת הזכיר לי ספרים אחרים כמו מגיסטריום, אבל זה ברור שהקשר של האלכימיה לספר הזה שונה.
3. היו כמה הערות לגבי מונחים בצרפתית ואנגלית שבאו בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט. הן קצת קטעו את רצף הקריאה שלי (אם כי אני מניחה שההערות בשוליים יותר קוטעות, כי מאיפה שאתם נמצאים אתם צריכים לרדת למטה) אבל כנראה שזה לא היה מן הנמנע.
4. היו מקרים שהתרגום קצת צרם לי, כמו כשהדמויות הבריטיות\צרפתיות אמרו "כ** אוחתו", או "אהבל". זה... כנראה שזה עניין של טעם. אולי זה ככה כי מדובר במילות סלנג באנגלית או צרפתית שאין ממש איך לתרגם אותן לעברית בדרך אחרת. בנוסף, היה נדמה לי שהביטוי "Oh my god!" תורגם לפעמים בצורה מילולית מידי: "אוי, אלוקים שלי!". גם אם מוסיפים את ה"שלי" באנגלית, אני בחיים לא שמעתי מישהו שאומר את זה ככה בעברית. אם כבר, אז זה "אוי, אלוקים!"
5. לפעמים היו קפיצות זמן כאלה שקצת בלבלו אותי. נגיד שיש שלושה מקרים שקרו זה אחר זה בהתאמה: א, ב ו-ג'. פרק אחד הוא מקרה א. הפרק שאחריו הוא מקרה ג', עד שפתאום הדמות נזכרת במקרה ב'. אבל כנראה שגם זה עניין של טעם.

לסיכום: הספר מותח, מעניין ומאוד מומלץ. קצת מפתיע אותי שאף אחד לא כתב עליו כאן ביקורת לפניי. נתתי לו חמישה כוכבים כי זה ספר טוב עד כדי כך שכל הבעיות שציינתי למעלה בקושי הפריעו לי.

ביקורת ראשונה שלי בסימניה, יאי!
אזהרה: הביקורת עלולה להכיל ספוילרים.
-----
אז הנה.
סוף כל סוף, ריק ריירדן הוציא ספר המשך לסדרה שלו.
כמובן שבתור אחת שקראה את כל הספרים על היוונים והרומאים מ"פרסי ג'קסון - גנב הברק" ועד ל"גורלו של אפולו - המבוך הבוער" ואפילו את הסדרה של מגנס צ'ייס (או שמא מגנוס כמו שנכתב עליו בחלק מהביקורות?), ברור שאני ארוץ לקנות את הספר החדש שהוא הוציא.
ספר לפני אחרון בסדרה של גורלו של אפולו, איך אפשר שלא?
כמובן, כמו כל הספרים שלו שקראתי עד עכשיו, אין ספק שגם הספר הזה לא פחות טוב מקודמיו. הוא מעניין ומרתק, מצחיק וציני, והדמויות הראשיות (מג ואפולו) מאוד מעניינות.
את אפולו התחלתי לחבב בערך מאמצע הספר הראשון, למרות הזחיחות המעצבנת שלו ("הפרצוף האלוהי שלי", "הגוף האלוהי שלי", "הישבן האלוהי שלי"...). במהלך הספרים שמחתי לקרוא על השינוי שהוא עבר במהלך הסדרה, שאולי היא הכי טובה אחרי הסדרה הראשונה של ריק על המיתולוגיות, שהיא כמובן "פרסי ג'קסון".
מג... חמודה, מעצבנת, ילדותית ואוהבת חדי קרן, אבל אל תתנו לכל אלה להטעות אתכם - היא מסוגלת להרוג לבדה עדר שלם של זומבים אם צריך. אני לא כל כך אוהבת את האופי שלה, אבל היא בהחלט נחמדה ומאוד מעניינת.
אני חושבת שהפרש הגילאים בין שתי הדמויות הראשיות הוא אולי אחד הדברים הכי גאוניים שריק עשה (אל בן 3000-4000, שהיה פעם חתיך, אתלטי וכמובן לוהט, הפך לבן שש עשרה שמנמן [Body Positivity] ומחוצ'קן ונאלץ לשתף פעולה עם ילדה שמנמנה [Body Positivity], שתלטנית וקשוחה, בת שתים עשרה). אחרי כל כך הרבה ספרי נוער שבהם הגיבורים הראשיים הם תמיד בני נוער ובני נוער ובני נוער, זה בהחלט היה מפתיע לקרוא סיפור מנקודת מבט... בוגרת יותר, כביכול.
אם יש עוד משהו שאהבתי, אלה כמובן פרנק, הייזל וריינה, שמאוד התגעגעתי אליהם, והיה נחמד לפגוש אותם שוב, אחרי שהפעם האחרונה הייתה בגיבורי האולימפוס.
בנוסף, הסצנות של המלחמה בקיסרים לקראת הסוף היו ממש חזקות. אני לא אתן ספוילרים לגבי זה, אבל אני אגיד שלושה דברים:
מערה.
אש יוונית.
קפטן תחתונים.
(המבין יבין.)

אני לא אומרת שהספר הזה מושלם. יש לו כמה מגרעות, קטנות אמנם, כי בכל זאת, בואו נודה, גם אם זה נראה ככה, שום דבר לא מושלם.
אני לא אתחיל לעבור כאן על כל דבר ודבר, כי יש דבר אחד ספציפי שהטריד אותי ושאני חייבת לפרוק אותו איכשהו ואין לי איפה מלבד כאן, והוא כמובן אחת הדמויות הראשיות בספר הזה.
ואני מדברת כמובן על לוויניה אסימוב.
הו, לוויניה אסימוב. מה נגיד ומה נאמר...
ציפיתי ליותר ממך. ציפיתי יותר לשמוע על הרקע שלך והכול, אבל כנראה שריק התעצל או לא רצה לעורר פרובוקציות, אני לא יודעת.
הכול התחיל כשאפולו שמע את שם משפחתך (אסימוב, שם משפחה יהודי) ושם לב לשרשרת המגן דוד שעל צווארך (סמל היהדות). ישר עלה לי חיוך גדול על הפנים, כי - היי! סוף סוף יש דמות יהודיה ראשית בספרי פנטזיה לנוער, ועוד זה מוזכר באופן ברור למדי!
אבל אז אמרתי לעצמי, "רגע, אולי היא לא באמת יהודיה? כי אם היא יהודיה, מה היא עושה במחנה של חצויים רומיים?"
ואז פתאום הבנתי באופן סופי ש... אין לי מושג. אבא שלה ככל הנראה יהודי, אבל אימא שלה היא טרפסיכורה, מוזת הריקוד. האם היא באמת יהודיה? קשה לדעת, כי היהדות הולכת לפי האימא ולפי קשרי דם.
ואז פתאום היא סיפרה משהו בסגנון של "זה מביך לומר לרבי שהדייט לבת מצווה שלך היא דניאלה (שם משפחה יהודי כלשהו)."
יופי שהוספת דמות יהודיה וגם לסבית לרפרטואר שלך, ריק, אבל הקטע הזה עורר אצלי הרבה שאלות, כמו...
מה זה לעזאזל דייט לבת מצווה?!

אבל זה לא חשוב כרגע, כי אם היא מדברת עם הרב והכול, סביר להניח שהיא יהודיה.
אבל... זה ידוע שיש היסטוריה קשה בין היהודים לרומאים, בייחוד אלה שמאמינים ביופיטר וכל השאר. הרומאים החריבו את בית המקדש ובזזו אותו ורצחו המון יהודים. קיוויתי שתהיה התייחסות כלשהי מצד לוויניה או אפולו לעובדה הזאת; קיוויתי שנקבל מידע על הרקע של לוויניה, משהו שיבהיר איך לעזאזל המשפחה היהודית שלה (גם אם היא רפורמית או משהו כזה) קשורה לאלים היווניים והרומיים, ולמה לעזאזל זה לא מפריע (או שכן?) למשפחה שלה (בייחוד לאביה) שהיא נמצאת במחנה של אלה שאבות אבותיהם התעללו באבות אבותיהם של היהודים? ואיך אפשר לשכוח שהיהדות היא נגד אמונה באלילים, ובפרט האלים היווניים והרומיים? קיוויתי שיהיו תשובות על זה בשלב כלשהו בספר. קיוויתי אפילו לשמוע הסבר קטן ופשוט כמו "הזמנים השתנו, הרומאים הם לא כמו שהיו פעם" (אפילו שזה די משתמע מהעובדה שכיום הם נלחמים רק באלים, ענקים ומפלצות, אבל עדיין), או משהו כמו "האלים הם רק ישויות חזקות, הם לא אלוקים בכבודו ובעצמו", אבל סיימתי את הספר כשהשאלות האלה עדיין בוערות במוחי.

הרגשתי כאילו ריק דחף לספר דמות יהודיה רק כדי לסמן וי: "אתאיסט? (מגנוס צ'ייס) יש. מוסלמית? (סמירה אל עבאס) יש. מלא מלא מלא אנשים שמאמינים באלים יווניים, רומיים וכדומה? (רוב הדמויות של ריק בערך) יש יש ויש. רגע, מה חסר? אה, חסרה יהודיה!"
זה הרגיש לי מאולץ, כאילו הוא עשה את לוויניה יהודיה רק בגלל שהמעריצים היהודיים שלו דחקו בו לעשות דמות כזאת. לא היה שום ביסוס ליהדות שלה מלבד שם המשפחה שלה, המגן דוד של השרשרת שלה וזה שהיא סיפרה על הדייט לבת מצווה שלה (שוב - מה זה דייט בת מצווה? מה הקשר בין דייט ובת מצווה? באמת יש דבר כזה? אני לא חושבת שכתוב באיזשהו מקום בספרות היהודית שצריך שיהיה לך בן או בת זוג בגיל שתים עשרה לכבוד הבת מצווה, ועוד שהרב אמור לדעת את זה. למה אף אחת מהדמויות האחרות לא שאלה על זה או אפילו על בת מצווה באופן כללי? למה אף אחד לא תהה אפילו במחשבות שלו לגבי זה שהיא יהודיה במחנה של עובדי אלילים? זה הגיוני לתהות לגבי זה, לא?)

אם כבר הזכרנו את סאמירה אל עבאס ממגנס צ'ייס... דווקא האמנתי לדמות הזאת. בהתחלה הרמתי גבה לנוכח העובדה שהיא מוסלמית במקום של נורדים (ועד כמה שידוע לי, עבודת אלילים אסורה גם לפי האסלאם), אבל כמובן שהיא הבהירה את הקשר בין הנורדים למוסלמים (הוויקינגים פגשו את המוסלמים במהלך ההיסטוריה), ומה היא חושבת על זה שהיא מוסלמית שאמורה להאמין באללה אבל היא גם חצי אלה נורדית (מה שאמרתי קודם היה משהו שהיא אמרה באחד הספרים, "האלים הם רק ישויות חזקות. את כולם ברא אללה.") ואפילו החגים והמועדים שהיא חוגגת, כמו הרמדאן שהיא צמה בו במהלך הספר השלישי. ניכר שהיא דמות עם רקע מאוד מפותח, בשונה מלוויניה. במשך כל הספר קיוויתי לקבל תשובות כמו שקיבלתי מהדמות של סמירה, אבל בגלל שלוויניה ככל הנראה מתכוונת להישאר במחנה יופיטר בתפקיד בכיר ולא לחזור לניו יורק עם אפולו ומג, אני מניחה שהתשובות לא תגענה בספר החמישי, אם בכלל.

אם ריק באמת רצה לכתוב משהו על הרקע שלה ונאלץ למחוק את זה מחשש לפרובוקציות או לא יודעת מה, או לא נתן לדמויות שלו לשאול שאלות על היהדות של לוויניה מחשש שזה יראה כאילו זה מפריע להם מסיבה כלשהי (אנטישמיות למשל), אני מתנצלת על הקטילה הזאת, כי אחרי הכול, אני אוהבת ותמיד אוהב את ריק ואת ספריו, גם אם הוא עושה טעויות לפעמים.

לסיכום: הספר מרתק, קליל ומותח. הדבר היחיד שגרם לי להוריד לו כוכב אחד מתוך חמישה היה בעיית האמינות. אם אני אקבל תשובה לשאלת הרקע של לוויניה באחד הספרים הבאים, הוא בטוח יקבל חמישה.

ונסיים בנימה אופטימית ומעוררת מחשבה:
נכון שהזכרתי את המושג "Body Positivity"? מעניין אותי לדעת מה יקרה בספר החמישי: האם ריק יחליט שאחרי שהכול ייגמר (וסביר להניח שהכול ייגמר בספר החמישי ואפולו יביס את פיתון, יוכיח לאבא שלו זאוס שהוא ראוי ויחזור לאולימפוס כל זה), כשאפולו יוכל לשנות צורה שוב - האם הוא יחזור לדמותו האלוהית, או שמא הוא יחליט לאמץ את המראה החדש שלו?
חומר למחשבה.

נ״ב (תוספת מאוחרת): נזכרתי שגם הדמות של סמירה מעט בעייתית, כי אם קביעת הדת לפי האסלאם הולכת לפי האב, ואבא של סמירה הוא לוקי - אל נורדי - האם היא באמת מוסלמית? עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נראה כאילו ריק עשה את זה בכוונה תחילה...