אזהרה: עלול להכיל ספוילרים.
הערה: בגלל שקראתי את הספר הראשון מזמן ואת הספר השני רק בחודש האחרון, אני אתייחס לשניהם ביחד כי מסיבות כאלה ואחרות אני לא רוצה לכתוב ביקורת נפרדת לראשון.
~~~~~~
מי שקרא את הביקורת שלי על "האש הסודית" יודע שאת נסיכת האפר וגבירת העשן קניתי ביחד עם הספר הזה. למה קניתי אותם? כי רציתי לקרוא ספר פנטזיה בסגנון "ימי-בנימי", בשונה משאר ספרי ריק ריירדן שקראתי עד אז, שמתרחשים בימינו.
כן, זאת הסיבה שקניתי אותו.
התקציר היה מעניין למדי, גם אם הוא הותיר אותי קצת אדישה.
קניתי אותו ואת זה שאחריו וקראתי את שניהם.
אז מה קורה שם בעצם?

הספר הראשון מתחיל מנסיכה עם שם ארוך במיוחד ("תיאודוסיאה אירנה האוזרה" או משהו כזה; מכונה בקיצור "תיאו") שחייה בממלכה דמיונית בשם "אסטריאה". הממלכה ידועה במכרות הקסומים שלה, שיש בהם אבני חן המכונות "אבני נפש", שלכל אחת מהן יש כוח של יסוד מסוים. אם מישהו נכנס לעומק המכרות האלה, הוא יכול לקבל כוחות מהאלים, כביכול. אם הוא בורך בכוחות בדיוק במידה הנכונה, הוא ממונה להיות "מגן" שכמובן, מגן על הממלכה. אם יש לו יותר מידי קסם, הוא סובל ממה שנקרא "שיגעון מכרות", שתסמיניה הם עור לוהט, חוסר יכולת לישון בלילה וכוחות חזקים מידי שעושים הרבה נזקים.

מלבד שיגעון המכרות, הכול היה טוב ונחמד שם (קשת בענן, שמיים ורודים וחדי קרן דוהרים באחו...), עד שהצבא של ממלכה אחרת, אימפריאליסטית ואלימה בשם "קלוואקסיה", כבשה את המקום. ה"ת'יין" שלהם, שזה כמו הגנרל, רצח את אימא של תיאו, איירין, ממש מול עיניה, כשתיאו הייתה בת חמש בלבד (כן, עוד דמות יתומה מאם). הקייזר (כמו הקיסר או המלך) של קלוואקסיה מחליט לשמור את הילדה משום מה בתור שלל מלחמה (כמה טיפשי מצידו - אם היה לך כל כך חשוב לכבוש את המקום, לא יכולת לרצוח את היורשת היחידה שנשארה?). זה כמובן כרוך בכך שהת'יין (או הקייזר? אני כבר לא זוכרת) "מוחק" את זהותה הקודמת בסדרה של הצלפות שבהן הוא שואל אותה, "מי את?" והיא אומרת לו שהיא "תיאודוסיה", והוא ממשיך בשלו עד שהיא מתייאשת ואומרת לו שהיא "אף אחת". ואז הוא פשוט קורא לה "ת'ורה, נסיכת האפר". הקייזר מכריח אותה לשים על הראש כתר אפר מתפורר כאקט של השפלה. כמו כן, מאז היא גם עוברת מסכת של עינויים עד גיל שש עשרה: כשמישהו מבני עמה מורד או עושה משהו אסור, המלך רוצח אותו וגם מתעלל בתיאו\ת'ורה, למען יראו וייראו. (כי למה לא להתעלל ביורשת האחרונה של ממלכת אסטריאה ולהראות שהיא חלשה ומסכנה ולעולם לא תוכל לגאול אתכם?) איכשהו בתוך כל זה, תיאו מתיידדת עם בתו של הת'יין, קרסנטיה, שמאוהבת בבנו של הקייזר, "פרינץ" סורן.
העלילה מקבלת תפנית כשהקייזר מאלץ את תיאו לרצוח אסטריאני מורד שמתגלה כאביה. (כן, קודם היא הייתה יתומה מאם ועכשיו גם מאב.) לאחר מכן היא גם פוגשת נער אסטריאני ששמו בלייז, שהיה חבר ילדות שלה (בהמשך הוא מתאהב בה והיא בו - כמה צפוי). כשהיא פוגשת את הנסיך סורן שחזר אחרי מסע ארוך, הם מדברים על איך שת'ורה הרגה את אותו אסטריאני עד שת'ורה המסכנה לא יכולה לשאת את זה יותר ומקיאה על סורן המסכן.
למה לעזאזל אני נכנסת לפרטים האלה? אין לי מושג. אולי כי הרגע שהיא הקיאה וכל העינויים היו רגעים טראומטיים למדי, עד שלא הייתה לי ברירה אלא לכתוב על זה.

בכל מקרה, כמובן שדבר מתגלגל לדבר, והיא פוגשת את אריק, אחיו למחצה של סורן וחייל בצבא שלו, ועוד שני נערים אסטריאנים נוספים שמתגלים כמגנים (ארטמיסיה והרון) שעוזרים לה לברוח מארמון הקייזר (שכבר התחיל להטריד את ת'ורה מינית אחרי שזרק את אשתו הקייזרינה מהחלון) כדי למרוד בשלטון ולרשת את מלכות אסטריאה, סוף כל סוף. זה כולל כמובן ניסיון לערער את היחסים בין סורן והקייזר: לפתות את סורן, לגרום לו להתאהב בת'ורה ולרחם על הילדה המסכנה, לבקש מהמלך לחוס עליה, ואז תיאו תרצח אותו. (האחרון ברשימה לא באמת קרה כי תיאו פיתחה אליו רגשות. היא שלחה את אחת המשרתות לרצוח את הת'יין ואת בתו קרסנט, אך הבת ניצלה.)
כמובן שהם מצליחים, והם בורחים אל הספינה של "אימת הדרקון" - שודדת ים ידועה שמתגלה כאימא של ארטמיסיה ודודתה של תיאו - כשסורן הוא בן ערובה.

וכאן אנחנו מגיעים לספר השני, שבו תיאו יוצאת להפלגה בספינתה של אימת הדרקון, "הסמוק", בדרך אל ממלכה אחרת, "סטא'קריוורו" (למה הגרש מעל האל"ף? כי מבטאים אותה והיא לא אם קריאה? כנראה שכן), לשם הביאו שליטים מכל הממלכות.
התוכנית: על תיאו לבחור להתחתן עם מישהו שיש לו צבא חזק מספיק כדי לסייע לה לכבוש את אסטריאה. אבל כמובן שתיאו ממש לא מרוצה מזה (בעיקר מזה שבהתחלה אומרים לה שהיא צריכה לעבור "בדיקת בתולין" לפני זה), וחוץ מזה, יש לה את סורן ובלייז שלה, שהיא מגלה שהיא אוהבת אותם והם אותה!
בזמן הזה תיאו מגלה שמישהו מתנקש במועמדים שהיא מראה העדפה כלפיהם (וחושדת בקייזר, כמובן, אבל כולם תוהים מדוע לא הורגים אותה וזהו) וגם מגלה על עסקה משונה שאימת הדרקון עשתה עם מלך סטארקווירו, אטריסטו. בזמן הזה, היא וחבריה מנסים לתכנן איך לצאת מהממלכה הזרה ההיא כמה שיותר מהר, ולמצוא דרך אחרת לכבוש בחזרה את אסטריאה, או לפחות את אחד המכרות של אבני הנפש.

בחלק מהביקורות כאן ראיתי שנסיכת האפר הזכיר לאנשים את "נפילת הממלכות". את הספר הראשון קראתי כמעט עד הסוף אך נאלצתי להחזיר אותו לספרייה כי לא היה לי זמן לקרוא את ערימת הספרים שלקחתי משם. "נסיכת האפר" בהחלט הזכיר לי אותו בצורה מעורפלת, אף שלא ממש זכרתי את העלילה של נפילת הממלכות (אם אני עוזבת ספר באמצע אני שוכחת מה קרה בו).
היו שתי סדרות אחרות שהדמיון של הסדרה הזאת אליהן הטריד אותי.
אני מדברת על "משחקי הרעב" ו"המועמדת".
כן, אני יודעת. שתי הסדרות האלה מתרחשות בעתיד של כדור הארץ וזאת בכלל בעולם אחר ובעבר, אבל בהחלט יש בין שלוש הסדרות האלה נקודות דמיון מטרידות:

1. שלוש הסדרות הן טרילוגיות; יש בכל אחת מהן שלושה ספרים (לא כולל שלושת ספרי הספין אוף של המועמדת וספר הספין אוף שככל הנראה עתיד לצאת למשחקי הרעב. הספר השלישי של נסיכת האפר כבר יצא באנגלית, אני חושבת).
2. שלוש הסדרות מתרחשות בעולם דיסטופי, שבו יש ממלכה\מדינה\פדרציה שעומד בראשה רודן מרושע שמתעלל בנתינים שלו. (בראש פאנם עומד הנשיא סנואו, באיליאה זה המלך קלארקסון ובאסטריאה זה הקייזר.)
3. שלוש הסדרות מסופרות מנקודת מבט של דמות נשית מרכזית שגילה הוא 16-17 (קטניס, אמריקה ותיאודוסיה), שבעזרת חבריה לספר היא מורדת בשלטון, כל אחת בדרכה שלה.
4. בשלוש הסדרות יש משולש אהבה שהגיבורה נכנסת לתוכו. ב"משחקי הרעב" זה קטניס+גייל+פיטה, ב"המועמדת" זה אמריקה+אספן+מקסון, ובנסיכת האפר זה תיאו+בלייז+סורן.
לסעיף 4 יש אפילו תת סעיפים, רק על משולשי האהבה המעצבנים האלה:
א. הבנים הראשונים (גייל, אספן ובלייז):
במשחקי הרעב, קטניס מכירה את גייל מילדות. במועמדת, אמריקה מכירה את אספן מילדות. בנסיכת האפר, תיאו מכירה את בלייז מילדות. לשלושתם יש שיער כהה\שחור, שלושתם בעלי עור כהה יחסית\שזוף ושלושתם במעמד חברתי\כלכלי זהה או נמוך מזה של הגיבורה. שלושתם מאוהבים\מתאהבים בגיבורה, כמובן.
ב. הבנים השניים (פיטה, מקסון וסורן):
במשחקי הרעב, קטניס מכירה את פיטה מבית הספר וכשהוא נותן לה אוכל, אבל בפועל היא לא דיברה איתו באמת עד המשחקים. לאט לאט היא מתאהבת בו. במועמדת, אמריקה מכירה את מקסון באופן שטחי ולא ממש מחבבת אותו, עד שהיא פוגשת אותו בארמון ומתאהבת בו. תיאו מכירה את סורן מהארמון, אבל כמו השאר, היא מתאהבת בו לאחר מכן. שלושת הבנים האלה בלונדיניים ובהירי עור, והמעמד הכלכלי\חברתי שלהם גבוה מזה של הגיבורה (גם אם באופן יחסי, כמו במקרה של משחקי הרעב). שלושתם מאוהבים בגיבורה והיא יודעת את זה, אבל לוקח לה זמן עד שהיא משיבה להם אהבה אמיתית בעצמה. בעיקר במקרה של משחקי הרעב ונסיכת האפר, ניתן לראות שבשניהם הגיבורה מעמידה פנים שהיא מתאהבת בבלונדיני מסיבות כאלה ואחרות, עד שהיא באמת מתאהבת בו.
ג. בשתי הסדרות הראשונות, הגיבורה מתחתנת עם הבלונדיני או פשוט בוחרת בו - הבלונדיני, הבהיר, מהמעמד הגבוה יותר. על סמך כל מה שנאמר כאן, אני לא אתפלא אם גם תיאו תתחתן עם סורן או סתם תבחר בו בסופו של דבר, בספר השלישי.
למה זה תמיד הבלונדיני? מה, לא חסר ג'ינג'יים? שטניים? ברונטיים? שחרחרים? לא שיש לי בעיה עם בלונדיניים, כן? פשוט... זה צפוי מידי.

המסקנה: סדרה נוסחתית ולא כל כך מקורית.
אבל אם עד עכשיו רק ירדתי על הספר הזה ועל העלילה שלו, למה נתתי לו ארבעה כוכבים?

בגלל היתרונות:
1. העובדה שדווקא הנסיכה - מישהי רמת מעלה - היא זאת שמתעללים בה, הייתה די מפתיעה.
2. אין כמו נשים חזקות בספרים, שמורדות בשלטון ובמוסכמות חברתיות וכל זה.
3. אחרי כל כך הרבה סיפורים על ממלכות שבהן הגבר שולט ויורש הכול והאישה... רק לעתים רחוקות - זה גם כן מפתיע לקרוא על אסטריאה, ממלכה שבה נשים בכלל לא צריכות להתחתן כדי לשלוט, והמלוכה תמיד עוברת מאם לבת.
4. ההומור של הספר הזה - היו קטעים שממש צחקקתי מהם, בעיקר הרמיזות המיניות. צחקקתי, פשוט כי אני לא צוחקת בקול מספרים.
5. כשהספרים האלה מדברים על נושאים רגישים (כמו אונס, בתולין וכדומה), הם לא מכבסים את המילים אבל גם לא משאירים אותן מלוכלכות מידי. כאילו... תיאו אומרת הכול בפרצוף של הקורא או של הדמויות האחרות, אבל גם לא דוחפת את זה לפרצוף שלהם בכוח. קשה להסביר.
6. הספר מותח, ומעניין דווקא. גיליתי שאני מאוד מחבבת את סורן, ובאמת מעניין אותי לדעת מה יקרה עם אסטריאה ובמי תיאו תבחר.

אז לסיכום: מרתק, מותח, מבדר ומעביר את הזמן. למרות הרעיון הכללי הלא ממש יצירתי, אין ספק שכמה מהאלמנטים היו מאוד מעניינים ומעוררי מחשבה.

~עלול להכיל ספוילרים~
זה הספר הראשון של סי.ג'יי דוהרטי שאני קוראת. אף פעם לא קראתי תיכון לילה, אז אין לי איזושהי דעה קודמת עליה ועל הספרים שלה.
ושלא נדבר על זה שעל קרינה רוזנפלד לא שמעתי בחיים שלי עד שהמוכרת בחנות המליצה לי על הספר הזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו שם. לפני כן קניתי רק את "הקוסם האחרון" ו"נסיכת האפר" (אני מניחה שאני אכתוב עליהם ביקורת מתישהו).
אני זוכרת שהרמתי את הספר "האש הסודית" מהמדף, אבל מיד ויתרתי עליו משיקולים כאלה ואחרים.
כשחזרתי לחנות בפעם השנייה, לקחתי את "גבירת העשן" אבל התלבטתי מה יהיה הספר השני. עד שהמוכרת, כאמור, המליצה לי עליו. אז הרמתי אותו ובחנתי אותו. הכריכה נראתה מעניינת, אבל התקציר... הוא עשה רושם מעורפל, מלודרמטי ("השעון מתחיל לתקתק... עכשיו!" זה נשמע כמו משהו שמנחה בתכנית ריאליטי יגיד) ותמוה למדי, אבל תיארתי לעצמי שמדובר בסוגה שאני אוהבת לקרוא - אתם יודעים, פנטזיה\מד"ב? - וגם כי ידעתי ש"תיכון לילה" של סי.ג'יי דוהרטי הייתה סדרה מאוד פופולרית, אף שלא קראתי אותה.
אז קניתי, ולא הצטערתי. לולא הקורונה הייתי קונה את ספר ההמשך בהזדמנות הראשונה.
בהתחלה קראתי פעם או פעמיים בשבוע, ורק פרק או שניים בכל פעם. לקח די הרבה זמן, בעיקר כי קראתי עוד ספרים במקביל (אני יודעת, הגאונות...).

זה מתחיל בפריז, עם נער בשם סשה ווינטרס (שם המשפחה שלו לא כל כך צרפתי, בואו נגיד ככה), שמבריז מבית הספר כדרך קבע ומסתבך עם עבריינים שמתערבים על "אם סשה יקפוץ מהגג, האם הוא יישאר בחיים?". מסתבר שלסשה יש כישרון משונה, אולי אפילו קללה - הוא לא יכול למות באמת עד שיגיע לגיל שמונה עשרה, לא משנה מה - תזרקו אותו מבניין, תדקרו אותו, תכניסו לו מכות רצח - לא משנה מה תעשו לו, הוא כביכול ימות, אבל אחרי כמה זמן הגוף שלו ירפא את עצמו וסשה הנחמד שלנו יחזור לחיים. ככה עד גיל שמונה עשרה, שבו הוא פשוט ימות באופן סופי.

אחר כך עוברים לעיירה באנגליה בשם וודברי, שם גרה נערה שהיא לגמרי ההפך מסשה: שמה הוא טיילור מונקלר (שם משפחה לא כל כך בריטי, בואו נגיד ככה). ילדה טובה, תלמידה טובה, וכמובן שתהיה לה גם חברה טובה ומשפחה טובה ואפילו חבר... והפלא ופלא, היא גם נראית טוב, אפילו שאת השיער הבלונדיני המתולתל והסבוך שלה היא ממש שונאת.
כמעט שלמות, אפשר לומר.
מסתבר שלשלמות הזאת גם יש חלום ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. המורה שלה לצרפתית מבקש ממנה לחנוך באופן מקוון (כמה מתאים לקורונה) ילד כלשהו מצרפת שמתגלה כמובן כסשה, ולהיות המורה הפרטית שלו לאנגלית, בטענה שזה יעזור לה להתקבל לאוניברסיטה.
לאחר מכן מתברר שסשה הגיע במקרה גם הוא לבית הספר שלו, והמורה שלו לאנגלית סיפר לו על תלמידה שהוא צריך לפגוש כדי שתחנוך אותו (למרות שהוא יודע אנגלית מצוין), הלוא היא טיילור מונקלר.
משהו פה מוזר, נכון?
אבל מסתבר שזה לא סתם ככה, כי טיילור היא מה שמכונה "אלכימאית" - היא יכולה להשתמש באנרגיה של כל מיני דברים ולהעביר אותה ממקום למקום, ולגרום למשל לנר להידלק ללא גפרור במצב הטוב, ולעמודי חשמל להתפוצץ במצב הגרוע. מסיבה כלשהי היא גם היחידה שיכולה להסיר את הקללה של סשה, אבל בינתיים שניהם לא יודעים את כל זה בכלל, ויום ההולדת השמונה עשר של סשה הולך ומתקרב.

ו... יותר מזה אני לא אגלה.

אני חושבת שהעלילה מדהימה ומאוד מותחת. בשבת שלפני כתיבת הביקורת הזאת מצאתי את עצמי קוראת את כל מה שלא הספקתי בבת אחת.
מה שכן הפריע לי קצת (ותמיד יהיה משהו שיפריע לי, אני אף פעם לא אגיד על ספר כלשהו שהוא מושלם), זה כמה דברים:
1. זה היה קצת צפוי מידי שסשה וטיילור יתאהבו. זה גורם לי לתהות אם זה ימשיך גם לספר השני.
2. הקטע של האלכימיה וכל זה קצת הזכיר לי ספרים אחרים כמו מגיסטריום, אבל זה ברור שהקשר של האלכימיה לספר הזה שונה.
3. היו כמה הערות לגבי מונחים בצרפתית ואנגלית שבאו בסוגריים מרובעים בתוך הטקסט. הן קצת קטעו את רצף הקריאה שלי (אם כי אני מניחה שההערות בשוליים יותר קוטעות, כי מאיפה שאתם נמצאים אתם צריכים לרדת למטה) אבל כנראה שזה לא היה מן הנמנע.
4. היו מקרים שהתרגום קצת צרם לי, כמו כשהדמויות הבריטיות\צרפתיות אמרו "כ** אוחתו", או "אהבל". זה... כנראה שזה עניין של טעם. אולי זה ככה כי מדובר במילות סלנג באנגלית או צרפתית שאין ממש איך לתרגם אותן לעברית בדרך אחרת. בנוסף, היה נדמה לי שהביטוי "Oh my god!" תורגם לפעמים בצורה מילולית מידי: "אוי, אלוקים שלי!". גם אם מוסיפים את ה"שלי" באנגלית, אני בחיים לא שמעתי מישהו שאומר את זה ככה בעברית. אם כבר, אז זה "אוי, אלוקים!"
5. לפעמים היו קפיצות זמן כאלה שקצת בלבלו אותי. נגיד שיש שלושה מקרים שקרו זה אחר זה בהתאמה: א, ב ו-ג'. פרק אחד הוא מקרה א. הפרק שאחריו הוא מקרה ג', עד שפתאום הדמות נזכרת במקרה ב'. אבל כנראה שגם זה עניין של טעם.

לסיכום: הספר מותח, מעניין ומאוד מומלץ. קצת מפתיע אותי שאף אחד לא כתב עליו כאן ביקורת לפניי. נתתי לו חמישה כוכבים כי זה ספר טוב עד כדי כך שכל הבעיות שציינתי למעלה בקושי הפריעו לי.