"מוכרחים לצאת, מוכרחים!" (אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי לרמטכ"ל שאול מופז, עמוד 154).

הספר "דמדומי בוקר" מאת תא"ל עמוס גלבוע (הוצאת אפי מלצר והמל"ם, 2015), מתאר את שרשרת האירועים שהובילה למבצע "אורח רוח", נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. שמונה עשרה שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה. תורת השלבים מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון. ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן".

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו תא"ל גדי אייזנקוט, "איש גולני, המזכיר הצבאי של שר הביטחון" (עמוד 60), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך? הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון (בין היתר פיקד על חטיבת הצנחנים בפעולת מיידון ועל אוגדת הגליל), כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ. מפקד פיקוד הצפון דאז היה האלוף גבי אשכנזי. "שנים של ניסיון והיכרות בלתי אמצעית עם דרום לבנון עמדו מאחוריו, בשמשו קצין אג"ם של פיקוד צפון, מפקד חטיבה 769, מח"ט גולני, מפקד יק"ל, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל" (עמוד 53). בטרם הוחלט על הנסיגה הזהיר אשכנזי את ברק ואמר כי "צריך לעשות כל מאמץ כדי להגיע להסכם עם סוריה, ולצאת מלבנון כחלק מהסכם. יציאה שלא בהסדר עלולה להיות תחת אש; חזבאללה לא יפורק מנשקו ויגיע לקו הגבול, צבא לבנון לא ירד לדרום, נצטרך למגן את יישובי הגבול. מוכרחים הסדר!" (עמוד 54).

תחת אשכנזי פעלו שני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. היא בוצעה בחשאי והפתיעה את חזבאללה באופן מוחלט. אשכנזי העריך שהחזבאללה "יציג זאת כבריחה שלנו, אך ההפתעה שווה לי את הכול כי היא תמנע נפגעים" (עמוד 159). אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.

חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.

תא"ל גלבוע שירת בשעתו כלוחם וקצין בגולני ובהמשך כקצין מודיעין וכראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן. ניסיונו של המחבר כאיש מודיעין ניכר בכל עמוד בספר. הוא הצליח להציג את הסיפור כספר מותח של ממש, התופס יפה יפה את המורכבות והאתגר שבהוצאת מבצעים שכאלה אל הפועל, רחוק כל-כך מגבול ישראל, ואת הדילמות והשיקולים שעומדים לנגד המתכננים, המחליטים והמבצעים מבצעים אלו. מנגד, הספר חסר ביקורת של ממש על ביצוע הנסיגה. כך למשל הספר חסר אירועים שהתרחשו לאחר המבצע וביקורת על האופן שבו יצא אל הפועל. כך למשל העיד בשעתו תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כי למחרת הנסיגה הטיח ברמטכ"ל מופז ביקורת קשה על הטיפול הכושל באנשי צד"ל. בהמשך לכך בכנס לסיכום המבצע הכריז תא"ל בני גנץ, קבל עם ועדה, "נכשלתי". הוא הציג את התקלות של יק"ל בנסיגה אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה.

"מוכרחים לצאת, מוכרחים!" (אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי לרמטכ"ל שאול מופז, עמוד 154).

הספר "דמדומי בוקר" מאת תא"ל עמוס גלבוע (הוצאת אפי מלצר והמל"ם, 2015), מתאר את שרשרת האירועים שהובילה למבצע "אורח רוח", נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. שמונה עשרה שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה. תורת השלבים מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון. ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן".

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו תא"ל גדי אייזנקוט, "איש גולני, המזכיר הצבאי של שר הביטחון" (עמוד 60), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך? הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון (בין היתר פיקד על חטיבת הצנחנים בפעולת מיידון ועל אוגדת הגליל), כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ. מפקד פיקוד הצפון דאז היה האלוף גבי אשכנזי. "שנים של ניסיון והיכרות בלתי אמצעית עם דרום לבנון עמדו מאחוריו, בשמשו קצין אג"ם של פיקוד צפון, מפקד חטיבה 769, מח"ט גולני, מפקד יק"ל, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל" (עמוד 53). בטרם הוחלט על הנסיגה הזהיר אשכנזי את ברק ואמר כי "צריך לעשות כל מאמץ כדי להגיע להסכם עם סוריה, ולצאת מלבנון כחלק מהסכם. יציאה שלא בהסדר עלולה להיות תחת אש; חזבאללה לא יפורק מנשקו ויגיע לקו הגבול, צבא לבנון לא ירד לדרום, נצטרך למגן את יישובי הגבול. מוכרחים הסדר!" (עמוד 54).

תחת אשכנזי פעלו שני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. היא בוצעה בחשאי והפתיעה את חזבאללה באופן מוחלט. אשכנזי העריך שהחזבאללה "יציג זאת כבריחה שלנו, אך ההפתעה שווה לי את הכול כי היא תמנע נפגעים" (עמוד 159). אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.

חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.

תא"ל גלבוע שירת בשעתו כלוחם וקצין בגולני ובהמשך כקצין מודיעין וכראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן. ניסיונו של המחבר כאיש מודיעין ניכר בכל עמוד בספר. הוא הצליח להציג את הסיפור כספר מותח של ממש, התופס יפה יפה את המורכבות והאתגר שבהוצאת מבצעים שכאלה אל הפועל, רחוק כל-כך מגבול ישראל, ואת הדילמות והשיקולים שעומדים לנגד המתכננים, המחליטים והמבצעים מבצעים אלו. מנגד, הספר חסר ביקורת של ממש על ביצוע הנסיגה. כך למשל הספר חסר אירועים שהתרחשו לאחר המבצע וביקורת על האופן שבו יצא אל הפועל. כך למשל העיד בשעתו תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כי למחרת הנסיגה הטיח ברמטכ"ל מופז ביקורת קשה על הטיפול הכושל באנשי צד"ל. בהמשך לכך בכנס לסיכום המבצע הכריז תא"ל בני גנץ, קבל עם ועדה, "נכשלתי". הוא הציג את התקלות של יק"ל בנסיגה אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה.