ביקורת ספרותית על פלאש (תרגום מחודש) מאת וירג'יניה וולף
ספר טוב

---

בדידותה של המשוררת אליזבת בראונינג, בזמנים ההם בארט, נודעת לכול. היא נולדה למשפחה אמידה אומנם אך "התברכה" באב שתלטן, אנוכי שכלא אותה בביתה, הוסיפו לכך את המחלה חשוכת המרפא בימים ההם שחלתה בה [ככל הנראה שחפת] והינה לכם מתכון נפלא ביותר לדיכאון עמוק.
למרות אופייה הסקרני של הסופרת, נבצר ממנה לממשו, נבצר ממנה לצאת את דלת אמותיה לעיתים קרובות ולמרחקים גדולים.

בימים אלה של הסגר, כשאנו מוגבלים למאה מטר לכל היותר, חשתי הזדהות רבה מאוד עם אליזבת בראונינג. כל אחת וסיבותיה שלה. היות האדם יצור חברתי, לרוב, אינה תורמת לעניין כאשר אתה מחויב להתבודד עקב הנסיבות.
לכן כאשר חברה קרובה של בראט מעניקה לה במתנה כלב ספיינל קטן, יומה של המסכנה מתחיל להיצבע צבעים בוהקים ופחות דהויים כבעבר. מידת האושר מתחילה אט אט להרוות את יומה בנוכחותה. הכלב הקטן, העונה לשם פלאש, מהווה ידידתה הטוב ביותר, רע נאמן שאין הטלת ספק במהימנותו לגברת.
עד מהרה השניים בלתי ניתנים להפרדה עד שהסופרת מעירה, מנקודת מבטו של הכלב כמובן, שמדובר בשני גופים מחוברים יחדיו, המשתלבים זה בזו אף על פי שהוא כלב והיא אישה. הסופרת אף מתארת בפנינו את חוות דעתו של פלאש על כל העניין- על קווי הדמיון הויזואלי בין השניים- אותה שפעת תלתלים המעטרת את הראש, עיניים ופנים גדולות.
ייתכן והדבר נכתב בהומור אך הוא מנגיש בפנינו תמונה די טובה על היחסים הטובים אשר שררו ביניהם. יחסים שהתרופפו במרוצת השנים אבל הגרעין הייחודי נשתמר למרות הכול.

אחד הדברים המקסימים בספר זה, מלבד התיאורים האיטיים אך המלבבים, הפורצים והצבעוניים שמושכת וולף בידה ומחיה באמצעות עטה המפיק מרגליות את תיאור הנאמנות החד משמעית של הכלבון הקטן אל גבירתו. למרות שקול קדום קורא לו לנהוג כאבותיו, להתרוצץ, להתפרע ולחקור את העולם הנרחב בחוטמו הרגיש, הוא ממאן לצאת, ממש כגבירתו, מכיוון שהוא חש בגורלה הקשור לגורלו.
וכך ימים שלמים הוא מבלה עימה ורק כאשר השניים יוצאים לטיול קטן על מנת לחלץ עצמות, הוא מרשה לעצמו לנהוג בצורה כלשהי האופיינית לכלב, וגם זה בערבון מוגבל כי הוא נתון בשרשרת. אופן כתיבתה הייחודי של הסופרת מתבטא בפן נוסף והוא המחשבות המעמיקות אשר מנפיקה תחת ידה, מחשבות מעמיקות שמאיטות את קצב קריאתו של הקורא ודורשות ממנו להתעכב על כל משפט ולקוראו כמה פעמים עד שהוא מצליח לרדת לסוף דעתה של הסופרת. דבר המאפיין גם את ספריה האחרים כמו אל המגדלור.

למכירים ביניכם את קורות חייה של המשוררת, וודאי תזכיר לכם במידת מה את קורותיה של משוררת אמריקאית מוכרת בשם אמילי דיקינסון. שתיהן נמנעו מלראות אנשים על ידי הסתגרות בבית- אחת מתוך כורח והשניה מתוך בחירה כתוצאה מלב שבור. לשתיהן קורות חיים טרגיים ביותר.
רק שהבדל אחד ניכר בין השתיים והוא מהותי: אליזבת זכתה לאהוב ולממש את אהבתה ואילו אמילי דיקנסון לא זכתה למתת אל שהתברכה בה בראונינג.

בשלב מסוים, בראונינג מכירה את רוברט בראונינג, עלם הצעיר ממנה בשש שנות חיים וקורא את שיריה באדיקות מרובה, מתרשם מאופן כתיבתה הייחודי ושולח לה מספר מכתבים בכדי להביע את עוצם רגשותיו. עד מהרה התכתובת בין השניים מובילה למפגשים והתאהבות. התאהבות שאינה נראית לרוחם של בני הבית ולא פלאש עצמו המנסה לחבל בקשר לאור קנאה עזה המתפשטת בקרבו, קנאה שלבסוף הוא נאלץ להכניע ולחנוק אותה, הוא מקבל את בראונינג כאילו היה הגברת עצמה. עד כדי כך נאמנותו עצומה. ההתאהבות בין המשוררת למשורר הצעיר, המצוי בתחילת דרכו, מהווה מעין תחליף לימיה הזכים עם פלאש, ההתאהבות משורטטת באופן עדין ומרגש, חיוך, תנודת עין, נגיעה קלה, וכל אלה כשנוכחותו של פלאש מרחפת מעליהם.

לאחר מכן, באים נישואי סתר ובריחה דרמטית לאיטליה, כאשר כל אלה מתוארים מנקודת מבטו של הכלב המסור שבורח יחד עימם. אחרי כן, נולד פניני הילד, מתוארת איטליה השמשית על מגוון מבניה ובעיקר ניחוחותיה השונים בתכלית מניחוחותיה של אנגליה הלחה אך נטולת הפרעושים. גם חטיפתו של פלאש לא תעלם ויוקדש לה חלק נכבד מן הספר, בה הסופרת מפגישה את הקורא עם חלקים פחות מרנינים של החברה הויקטוריאנית, את פערי המעמד בין בני המעמד הגבוה לאלה הנמוך יותר, הנאלצים להתפרנס מגניבת בעלי חיים, כגון כלבים, בגדיהם מרופשים, קרועים ומטולאים, ובתיהם שבורי חלונות,מלוכלכים ואדוניהם מיוגעים או עזי פנים.

עם זאת, נעים לקרוא את קורות חייו של הכלב הנחמד והפיקח בקרב בני האדם. נעים להתוודע כיצד הוא תופס את העניינים ומפרשם. הסופרת מעניקה לנו בכישרון רב ויכולת תיאורה ענפה ביותר, הצצה אל העולם והויקטוריאני מזווית אחרת, שמעשירה את החוויה ומרעננת אותה, כאילו באמת הכלב עצמו הוא שמשך בעט וכתב את קורות חייו ואת קורות אדוניו.
היכן ששכלו של הכלב לוקה בחסר, הדבר נכתב באופן מעומעם ומעורפל, מעין גילוי טפח וכיסוי טפחיים.רק הקורא, שבינו לבין הכלב מצוי פער כתוצאה מהכלים השונים שיש ברשות כל אחד לפרשנות של דברים ואירועים, מבין את המתרחש.
אפילו שיגעונם של בני התקופה באיטליה לכדורי בדולח מתואר כאן בקריצות הומוריסטיות וחן רב. זהו ספר המתיימר להיות ביוגרפי אך הוא עושה זאת בצורה קלילה וקריאה תוך התענגות על התיאורים הססגוניים ומלאי החדווה. חשוב לציין שלמרות נסיונה הניכר לעין של הסופרת לשמור על חיותן המקורית של הדמויות, להיצמד לתבנית העלילתית המקורית, יש לקחת בחשבון שמדובר ביצירה בדיונית וחלק מהאירועים התרחשו באופן כזה או אחר, כמובן באופן פחות רומנטי כפי שהסופרת ייחלה בינה לבין עצמה. ההערות בסוף הספר מוכיחות זאת והיה חביב למדי לגלותן שכן הן שפכו אור נוסף על דמויות שנדחקו אל החשכה, דוגמת ווילסון המשרתת.

בסופו של דבר, כאשר כל אחד מגיע אל הנחלה ואל הזקנה, החיבור בין השניים מתרופף, אך סצנת הסיום, אף על פי היותה מומצאת, פרי דמיון שרקחה הסופרת, מותיר את הקורא בדעה שלמרות ההתרופפות, הגרעין שחיבר את השניים, עודנו קיים וישאר גם הרבה אחרי לכתם.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על פלאש (תרגום מחודש)