#
על טרנסג'נדרים אני יודעת ממש מעט. מעולם לא עסקתי בנושא ולא הכרתי אף טרנסג'נדר באופן מעמיק. זה אומר שמה שאני יודעת הוא לגמרי תיאורטי – שמדובר באנשים שאינם מרגישים "נכון" במין שאיתו נולדו. לא מדובר דווקא במיניות – כי יש די הרבה אנשים שנמשכים לבני אותו מין ומרגישים שהם במין הנכון (ובדרך כלל, מבחינתם, הם גם במיניות הנכונה). משהו כמו 0.3% – 0.6% מהאוכלוסייה הם טרנסג'נדרים. (זה רק נראה מעט. מדובר בהמון אנשים).
ניסיתי ולא הצלחתי לדמיין איך זה להרגיש במין הלא-הנכון. זו צריכה להיות הרגשה של אומללות קשה וקבועה, בלבול, ייאוש. חייהם של הטרנסג'נדרים קשים מאד. הם מתמודדים עם קושי ואומללות פנימית, עם צרכים שדורשים מימון עתק וגם עם התגובות הקשות של החברה - בעיקר של הקרובים להם ביותר.
ואז דה-רקונדו כתבה על זה ספר...
היא ניסתה ככל האפשר לגרום לקוראים לרחם על לורן המסכן המתענה בגוף של גבר. לרחם על סולנז' המסכנה, הנשואה באושר למישהו(י) שהיא לא מכירה. והילדים שלו – כמה עצוב. כתיבה פשטנית וילדותית, תיאורים בנליים וסטיריאוטיפיים. נראה כאילו דה-רקונדו ראתה איזו כתבה בנושא ואמרה "זה מעניין. אולי אכתוב על זה ספר"...
היא כתבה את הסיפור כמי שרוצה לשעשע את קוראיה בנושא "אקזוטי". את הדגש היא שמה על האובססייה של לורן ללבוש בגדי נשים. זה מה שטרנסג'נדר חושב על עצמו? לכן הוא רוצה להיות אישה??? יש גברים שאוהבים - ואפילו אובססיביים - ללבוש בגדי נשים. הם לאו דווקא טרנסג'נדרים. הם גברים שאוהבים ללבוש בגדי נשים.
הספר שטחי מאד ושטוח. המון אנשים כותבים המון ספרים על נושאים שאין להם מושג בהם. אז מה? לרוב זה לא נורא. קראנו ועברנו לספר הבא. אבל הספר הזה תורם לבורות ולסטיריאוטיפים שגם אם הם "חיוביים" הם עדיין סטיריאוטיפים. והבורות בנושא הזה מביאה איתה טרגדיות גדולות, וזה כבר כן נורא.
תראו את זה:
https://www.youtube.com/watch?v=YRHrtu9548A
•
•
•
•
