ביקורת ספרותית על פרומות ומחוברות מאת נילי פירסט צ'צ'יק
ספר בסדר

---

הספר הזה הוא מכתב ארוך מאוד שנכתב מאם לבתה.

הוא טומן בחובו קטעים אינטימיים ואישיים. הם כוללים טעויות, החמצות וחשבון נפש נוקב. כול האירועים יחד וכל אחד לחוד מביט בעין ישירה לקורא. יש כאן מסע ארוך וחשבון נפש על כל השנים שחלפו.

נילי סוגרת את העשור השביעי לחייה בעוד בתה כבר בת ארבעים, ועם הולדת נכדתה ב-12.8.2018, היא החליטה שהגיע העת להתחבר למחוזות שהיו ומתקיימים. כל מה שהיא מבקשת הוא לחבר את החוטים הפרומים.

הספר "פרומות ומחוברות" מחולק לפרקים כרונולוגיים מתקופת ילדותה, נערותה, ההכרות עם בעלה, הולדת הילדים, מערכות היחסים עם הוריה והורי בעלה, אובדן וטרגדיה. הפריסה נעשית כמו עוגה, פרוסה ועוד פרוסה ואט אט מתגלות בעיות מורכבות ובעייתיות.

זהו ספר מלא בצער וכאב שטומן בחובו כמה פרקים על מחלת בנה שחלה בלוקמיה. תקופה קשה שנילי הייתה מרוקנת מאנרגיות. היא לא מצאה זמן לא לילדיה, בעלה ולעצמה. היא ניסתה בכל מעודה לרצות את כולם כולל בן זוגה, וילדיה, וכנראה שלא תמיד הצליחה, במיוחד שהמחלה לוותה בכאב ופחד מהתחנה הסופית של החיים.

במרחק הזמן נילי החליטה שהגיע הזמן לטפל גם בעצמה, ואולי הספר הזה הוא חלק מהפתרון. היא רוצה להיות שלמה עם בחירותיה. כיום היא מחפשת את השקט והשלווה, היא רוצה לצחוק, לחייך לעולם ולעשות את כל מה שהיא אוהבת.

באינטימיות עטופה בהמון אהבה נילי מנסה בספרה לחלוק עם בתה את מחשבותיה, ותוך כדי מנסה אולי לזהות מה גרם לריחוק הזה. למה?

הפרק הראשון עוסק ב"חוט אהבה שנפרם" ומכאן הכול מתגלגל. אותו מפגש אקראי בצהרי היום ברחוב החשמונאים בתל-אביב. זה בדיוק היה הטריגר לכתיבת המכתב הארוך הנוכחי המגולל על פני 156 עמודים.

בעודה נוהגת היא מזהה את בתה עם בטן הריונית. נילי משערת שבתה ממתינה למונית. באותה עת היא מתמלאת באהבה ורוצה לסובב את ההגה ולהסיע אותה אבל... אצל בתה שערי הלב נעולים.

במהלך השנים שתיהן תפסו מרחק. נילי הלכה לדרכה וכך גם בתה שנישאה בינתיים ויש לה ילדים משלה.

תחושת הכאב מכבידה על נילי. הפצע שותת דם, הגעגוע לא מרפה והכתיבה מעוררת בה זיכרונות ומחשבות של חיים שלמים. זו המתנה שנילי מותירה לדור הבא. לפחות זה יהיה כתוב, אם היא לא תצליח לדבר עם בתה כשהיא עוד בעולם החיים.

זה ספר שמיועד לכל אחד ואחת, ובמיוחד לכל מי שחוה ניתוק מאדם קרוב. בדרך כלל הריחוק נובע מחוסר תקשורת, והדבר הכי טוב כדי ללבן את מה שלא ברור הוא לדבר, להגיד מה כואב ואיך אפשר לתקן.

חשוב לנילי להבהיר שהיא לא חפה מטעויות שעשתה, ואולי גם הייתה מתקנת אותן אם היא לא הייתה בבועה של לרצות את הסביבה. כולנו יודעים שאם היינו חוזרים בזמן, לרוב היינו מתקנים טעויות, ומנצלים הזדמנויות שנפלו לרגלנו והיינו עיוורים להן.


אחד המסרים העוצמתיים בספר הוא המסע שכל אחד מאתנו חווה לחיוב ולשלילה. הבחירה היא בידינו. לעיתים אנחנו בוחרים להישאר בתוך הכעס ולא לצאת מהקופסא וחבל. ההיפך צריך לשאוף להתפתח, לחייך ולמוסס את כל הכעסים האצורים בתוכנו.

נילי מבהירה שבתה הייתה בת שבע כאשר בנה חלה בלוקמיה. כאב ופחד נגסו בימים אלה. השהייה בבתי חולים ימים ולילות, טיפולים והשפעתם על החולה והסביבה. הפחד מהמוות היה טמון בכל דקה מחייה באותה תקופה. ושזה נגמר... מה קרה? היא הביטה במראה ופתאום Out of the blue...

אולי אי השיתוף שנילי בחרה גרם לריחוק? האם היא הכריחה את עצמה להקשיב לסביבה ולא רק לעשות בשביל? האם בשארית כוחותיה היא עטפה באהבה את מה שנשאר בבית? איפה היא טעתה ומה בתה שומרת בבטנה?

אל תצפו לתשובה ... רק עם הקשר שנפרם ייקשר שוב יוכלו הצדדים לדעת.

המסר של נילי: "הקשר עם הילדים עליו להיות ממקום שווה, לא שאחד ייקח הכול על עצמו. גם כשעסוקים בפרנסה והחיים ממשיכים חייבים להקשיב האחד לשני ולהיות טובים אחד כלפי השני".

זה ספר עצוב שנולד מתוך צורך לספר, ותוך כדי לזהות איפה ומתי הכול החל להתמוסס.

אני משוכנעת שכל מי שיקרא את הספר, ימצא את עצמו באחת התחנות או הסיטואציות שנילי חוותה.

בשורה התחתונה: דם זה לא מים וכל הזמן שהנר עוד דולק אפשר לתקן...



לי יניני

אוריון הוצאה לאור, פרוזה מקור, 165 עמודים, 2019

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על פרומות ומחוברות