https://wp.me/p4kTCp-uB

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" (הוצאת כתר, 2015) שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.

https://wp.me/p4kTCp-uB

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" (הוצאת כתר, 2015) שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.