ביקורת ספרותית על הדתיות החדשות - הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות מאת חן ארצי סרור
ספר טוב

---

את הספר הזה קראתי תקופה ארוכה לאחר שסיימתי את קורס אומנות פמניסטית באונברסיטה. קיבלתי אותו לפני שנה בערך בהשקה שאחותי הייתה בו והמליצה לי על הספר בהתחלה, לא התלהבתי מהפתיחה שלו היא נשמעה לי קצת יומרנית עד שהתחלתי לקרוא עוד קצת ולחקור וללמוד, חשבתי שמדובר על פמיניזם רדיקלי העוסק באי שיוויון זכויות של האישה ולא בפנים השונים. ההתייחסות השונה לפמניזם דרך המדיה, דרך רשתות חברתיות, הוסיף לי על כך גם המפגש שלי בסמינר יהדות במדרשת בית פרת הפגישה עם רבנית דבורה עברון אחת מגיבורות הספר המספרת את הסיפור האישה שנכנסת לעולם הגמרא הגברי ואין לה גישה אליו.
היו רגעים שהתחברתי והיו רגעים שלא אבל אחד הפרקים המדהימים בספר הוא השמחה שבגוף, החלק שהמון נשים מהחברה הדתית החלו לדבר על המיניות שלהם, או על טהרה ומקווה הטהרה וחוסר העיסוק בנושא זה משום בושה ואחד מהקטעים בספר (עמ' 186)שמאוד התחברתי בספר לנושא זה:
'' כבר שנים על שנים, החל מימי האולפנה ועד היום בת 23. שנים שלכימהה המטורפת לחיבוק וחום, לאהבה ולתשוקה, אין קול ואין עונה. ואי אפשר לומר. כמובן שהתחילה זה היה בלתי נסבל הרבה יותר. הרי מי תעז לומר גם בשיחות הכי חשופות בלילה בפנימייה, שלגעת בעצמנו זה הגיוני ושפוי ובריא ולגטימי בכיתה יא'? הפחדים היו בכולנו. באיזה מין שתיקה רועמת של שותפות לבדידות. ככל שגדלתי, ככה מילים אמיתיות ורחבות יותר מצאו מקום מרחב המתבטא את המתחולל בלבנו ונפשנו. לספר את הבדידות על אף המוקפות הבלתי פוסקת בחברים ועיסוקים. לספר את הכאב הרצון לעונג. הבריא כל-כך. ואז לצערי באמת שלצערי אבל שאף אחד לא יעז להאשים אותנו. אנחנו הולכות לכל-כך הרבה מקומות מסובכים, לכל-כך הרבה אהבות שמיועדות מראש לכישלון. חסרה לנו אינטימיות בסיסית. מגע בסיסי. וכל-כך הרבה יותר קל לייצר אותה עם חברה מאשר עם בחור. או עם איזה קשר כושל עם בחור.וכבר אנחנו לא שופטות אחת את השנייה. פתאום השותפות לסוד הן אלה שאומרות. זה בסדר הגיוני ולגטימי שתנפצי את הלב שלך לאלפי רסיסים כי לישון לבד לילה אחרי לילה. זה כבר הרבה יותר כואב. כי לחיות במרחב בו אין חיבור, ואין התגשמות לכל מה שעצור בנו, זה כבר על גבול אכזריץ
אני כבר בת 23 ואני יודעת לדבר עם עצמי ועם סביבתי החברית בקול הכי משוחרר ואמיתי על המיניות שלי.ושלנו. על כאב היובש כמו על התגשמות. על הסתבכות לעיתים. על הפחדים והתהיות.
אבל מי תהיה שם לכל הילדות המבוהלות?
מי תעז לדבר בשבילן את מה שהן מפחדות לעלות על דל שפחתן?
מי תדבר עם הבנות היפות בגילי, הסגורות יותר, ברמתן הדתית ואישיותן.
השמיעני את קולנו.
אנחנו חלק מקהילת הנשים הרוצות לחוות להיות,לדבר,לכאוב לאהוב. בדיוק כמוכן בטרם נולד כיסוי ראש על ראשכן.
אני אישה,גם אם אין לי בעל''

אחד הקטעים המרגשים בספר איזה קריאה לעזרה מבחורה רווקה שאין לה ניסיון במגע או במערכות יחסים, מאוד מזדהה מדוע רק אנשים נשואות חוות את הדברים האלה ולא גם עם רווקות דתיות?
הקושי והדילמה שניצבת במקום הזה מאוד מזדהה אך היו כמה דברים שחלקתי עם הכתוב, אומנם אפשר לחוות את הקשר האישי עם חברה טובה אבל חברה טובה מעולם לא יכולה להחליף גבר, את האינטימיות שיש בין איש לאישה, וזה הייחוד זה היחודיות שבקשר, למרות החוסר ביטחון למרות שגבר שונה מאישה למרות האכזבות למרות הפתיחות בין נשים. אין בעולם קשר מיוחד כמו אהבה בין גבר ואישה(לפי ראייתי) וזה מה שהובהר לי בטקסט.
בהמשך הועלו סוגיות מעניינות על פמינסטיות מזרחית בתי דין ועוד.
הספר מעניין דיו, ספר עיוני ותו לא, לא ממליצה אותו לכל אחד בעיקר לחוקרות בתחום המגדרי או לנשים שיש להן שאלות אפילו בנושא מיניות האישה וטהרה.

» ביקורות נוספות של אורי החמודה
» ביקורות נוספות על הדתיות החדשות - הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות