ספר על מקור השראתו של צ'רלי צפלין.
כשקראתי את הספר , נזכרתי בשירו של ביאליק " התדע מניין נחלתי את שירי..", שם ביאליק כותב על " הצרצר משורר הדלות". ביאליק לא מפרט את העברת כישרונו של הצרצר אליו.
מאידך, כאן הדבר מוסבר היטב. לא רק הדלות הועברה ומוסברת בסרטיו, אלא גם כישרון ההתבוננות של צ'רלי והלמידה מהוריו השחקנים.
כל השאר רצוי לקרוא בספר.
בספר יש מובאה ניפלאה על הקרום הדק שמפריד בין קומדיה לטרגדיה ( ע 92):
"ראית פעם את העיניים שלו? העיניים העצובות ביותר בכל העולם. לכן כולנו צחקנו על דני.כי לולא צחקנו, היינו צריכים לבכות ללא הרף.אני חושבת שזו הקומדיה האמיתית, אתה יודע, קומדיה שהיא כמעט כמו בכי". יופי.
וחזרה לצ'פלין. במחזה הראשון שהוא מגלם חתול על הבמה, הוא ..מרחרח את הקצה האחורי של אחד הכלבים( שחקן), אחר כך הריח כתם והשתין כדרך הכלבים". נו נראה אותכם עולים על רעיון כזה.
הספר משכנע בתיזה שלו, מה עוד שהסרטים שלו זכורים לי להפליא ( חלק מהבריחה מבית הספר לקולנוע תמר (ז"ל) בפסז' בתל אביב).
לא אכנס יותר לפרטים, אלא אצביע על בעיה בכתיבה. הסופר חוזר על עצמו בתיאור העוני, הוריו של צ'רלי והטראומות שלו מהילדות שהפכו לחומר גלם לסרטיו.
עורך טוב היה יכול להשביח מעט את הכתיבה.
למרות זאת הספר מומלץ וראוי.

נדמה כי בימינו לביוגרפיות יש לפחות קו מנחה אחד והוא להושיב את המושא שלהן כמו לפני פסיכולוג, זה הרושם שקיבלתי מקריאת הספר הזה שמביא את סיפור חייו של "הנווד", דמות שצ'פלין המציא ונקרא כך לאורך כל הספר. אולי לא פלא שסידרה כמו "טיפול" בכיכובו של אסי דיין (שאחזור אליו בהמשך) הצליחה בארץ וגם זכתה להצלחה אחרי שהיא נקנתה בחו"ל.

זה הזכיר לי את אותה הרגשה קשה שהיתה לי כשקראתי ביוגרפיה אחרת, "נמר בוער" (על חייו של המחזאי והבמאי ניסים אלוני) רק שלהבדיל בספר על צ'פלין מבוא מאת בתו, ג'רלדין צ'פלין כאילו נותנת לזה משנה תוקף, אחרי שהיא מספרת בעצמה איך קראה יום אחד בעיתון את מה שסטיבן וייסמן כתב בעקבות מחקר שלו, על סבתה ולמרות שהיתה לה צורך ראשוני להגן היא התוודעה דרכו על עוד דברים שזזו על-ידו מהאפלה לאור.

דמותו של צ'רלי צ'פלין ליוותה את חיי אני מניח כמו שליוותה את חייהם של רבים מכם, עוד מילדות אבל כמה שנים לפני שהסרטים שלו יצאו מחדש במארז DVD גיליתי אותו מחדש ולהפתעתי הוא נחשב לאחד מגיבורי תקופה בהיסטוריה שאני מאוד סקרן לגביה, תקופת המשבר הכלכלי הגדול. מעבר לעובדה שהיא מקבילה לתקופה שלנו, איך מכלום הצליחו להוציא משהו. לא היה בזה די בכדי להזהיר אותי במה שאמצא ביום מן הימים בביוגרפיה הזו.

למרות שאני קורא ספרים גם באנגלית עד היום לא יצא לי לקרוא כל ביוגרפיה שלו, וכשראיתי את הספר הזה חשבתי שהגיע הזמן במיוחד בהתחשב לעובדה ש"הנווד" החל את דרכו לפני כמאה שנה. אני לא רוצה לקלקל לאלו מכם שעוד מתכננים לשבת ולקרוא אותו יש סיבות לאהוב אותו, ויאמר לזכותו שהוא מביא ציטוטים נבחרים מכל מיני מקורות כמו כן מהאוטוביוגרפיה שצ'פלין כתב בעצמו ויש סיבות לשנוא אותו, למרות שאני מוכרח לומר ששנאה במקרה זה היא מילה קצת קשה, כי אזכיר את ג'רלדין צ'פלין שאם היא נתנה את הסכמתה לפירסום ספר כזה מי אני שאשלול את זכות הביוגרף לכך, רק שכמובן הייתי מעדיף לקרוא ספר שיספר על חייו כשם שהיו עושים זאת בביוגרפיות של פעם.

בתקופה זו יצאה מיני סידרה "החיים כשמועה" אותה כתב אסי דיין על חייו שלו עצמו והוא בוחן בה את חייו בביקורתיות, בהתחשב לביורפיות כאלו זה אולי עדיף שיוצר יעמיד את עצמו למבחן להבדיל כמו בסרטי אקשן או שירה בעצמו או שיירו בו. אני לא יודע עד כמה הקוראים שיקראו בספר הזה יבואו עם ידיעה מראש על חייו של צ'פלין אבל נראה לי שלא מעט אחרי שיקראו את הספר יראו אותו באור שונה, אם כמישהו שבערוב ימיו לא אהב להודות בהשפעות שהיו לאמנים אחרים עליו אולי אפילו כאמן שפחד מהצל של עצמו.

הספר "צ'רלי צ'פלין – סיפור חיים", מאת ד"ר סטיבן וייסמן, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, הינו הביוגרפיה של האמן, היוצר והגאון הקולנועי והקומי צ´רלי צ´פלין, שינה לעד את פני הקולנוע. אין כמעט מי שלא מכיר את הופעתו המרופטת, במגבעת עגולה ובשפם קצר, בחליפה מרושלת ובהליכה מתנדנדת. אני עדיין זוכר כיצד לפני כמעט עשרים וחמש שנה שכרה עבורי אמי עותק של הסרט הבהלה לזהב (בו מופיעה הסצינה המופלאה בה מכין צ'פלין לעצמו ולחברו מרק נעליים משובח). אז התפקעתי מצחוק וגם היום אני עוד מחייך כשעולה התמונה בדמיוני. ככה נראית קלאסיקה על-זמנית. ספר זה מסביר באופן שלם כיצד הפך צ´רלי, הילד הקוקני האנאלפבית, לאגדה?

החל מראשית ימיו בפרבר לונדוני עני להורים לא מתפקדים, עבור בנטישת אביו האלכוהוליסט ומחלת הנפש חשוכת המרפא בה חלתה אמו האהובה. צ'פלין הילד נע ונד בין בתי מחסה לרחובות המזוהמים, כאילו היה אוליבר טוויסט של דיקנס, כשהוא סובל רעב ומחסור. בשנת 1906 הצטרף ללהקתו הנודעת של פרד קארנו "מפעל הצחוק". הלהקה יצאה למסע הופעות ובשנת 1912 הגיעה לארצות הברית. צ'פלין הצליח לרכוש את תשומת לבו של מאק סנט, המפיק הידוע בקומדיות הסלפסטיק שלו באמצעות דמות הנווד המפורסמת. כאשר תיאר לימים צ'פלין את המעמד אמר: "אבל ברגע שהייתי לבוש, הבגדים והאיפור הבהירו לי מה טיבו של האיש הזה. התחלתי להכיר אותו, ובזמן שהייתי על הבמה הוא נולד בשלמותו. כשהתייצבתי מול סנט נכנסתי לתוך הדמות וצעדתי בגאון, מנפנף במקלי מול עיניו. גאגים ורעיונות קומיים התרוצצו במוחי." (עמוד 216) סנט החתים את צ'פלין על חוזה עם חברת ההפקות שהקים "קיסטון פילם קומפני".

דמותו הפכה לאייקון תרבותי אהוב ונערץ גם מאה שנה לאחר שהומצאה. רבים מסרטיו נכנסו לפנתיאון הסרטים הטובים בכל הזמנים, וסצנות רבות מתוכם צרובות בזיכרונם של צופים ברחבי העולם כולו: אכילת הנעל ב´הבהלה לזהב´, העובד המשועבד לפס היצור והופך לחלק ממנו ב´זמנים מודרניים´, היטלר המשחק בגלובוס בסרט ‘הדיקטטור הגדול´ וכמובן, אינספור מרדפים מהירים, עוגות מוטחות בפנים, נפילות וחבטות – מחאה נוקבת במסווה של הומור סלפסטיק במיטבו. לימים סיפר הגאון הקומי גראוצ'ו מרקס על אחת מהופעותיו של צ'פלין בתפקיד הבליין המטריד והשיכור: "צ'פלין ישב [...] ואכל קרקרים, בזה אחר זה. אישה שרה כל הזמן על הבמה, אבל אני בטוח שאף אחד לא שמע כלום. כולם עקבו בדריכות אחרי כל תנועה של צ'פלין. זרקם דק של אבקת קרקרים יצא אט אט מפיו, הוא המשיך בכך חמש-עשרה דקות בדיוק. על השולחן היה סל גדול של תפוזים. לבסוף הוא התחיל להרים את התפוזים בזה אחר זה, וזרק אותם ישר על האישה. אחד מהם הפיל את הפסנתרן מכיסאו. אנשים נעשו היסטריים. מעולם לא היה צחוק רציף כזה." (עמוד 164)

הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת ומספק הצצה לתקופה ולעידן אחר של בידור, שמהווה את היסודות של הקולנוע והטלוויזיה של ימינו אלה. נוסף על כך מסכת חייו של צ'פלין הינה לא פחות ממרתקת והמחבר עשה מלאכה נאה בשזירתה לכדי סיפור שלם. גם מלאכת התרגום שעשתה נעמי כרמל טובה מאוד. מומלץ!!!

"צ'רלי צ'פלין – סיפור חיים" מאת סטיבן וייסמן,
באנגלית "Chaplin: A Life",
By Stephen Weissman,
בשנת 2011,
יצא בעברית בהוצאת מודן,
בשנת 2013,
תרגום: נעמי כרמל,
מכיל 299 עמודים.