ביקורת ספרותית על הבשורה על-פי יהודה מאת עמוס עוז

---

הייתה לי תקופה שקראתי את ספריו של עמוס עוז ללא הרף. אחד אחרי השני: ‘מיכאל שלי’, ‘ארצות התן’, ‘קופסה שחורה’, ‘מנוחה נכונה’ ועוד. יש לי זיכרונות ממקומות בהם קראתי את ספריו. זוכר שזה בעיקר היה בצבא. תר אחר רגעים של שקט, בתוך ההמולה הרבה, בהם אוכל ליטול לעצמי ספר ולקרוא בנחת, לצלול אל תוך עולמות אחרים. להרהר על הקיום. רגע אחד זכור לי בנסיעה ברכבת, יחד עם חברים נוספים, נסיעה ארוכה מן הדרום לצפון, ולי שקצת מאסתי בשיחות סתמיות היה רצון לצלול אל עולם אחר, תמים, כנה, ירושלמי. פתחתי את ‘סיפור על אהבה וחושך’ והמשכתי לקרוא על השכונות העניות בשנות הארבעים בירושלים ועל תכונותיהם של אביו ואמו של המספר. והנה, השנים חלפו, עמוס עוז נפטר לא מכבר (סופרים שאני אוהב כבר הולכים לעולם שכולו אמת), הוציא ספרים, מפעם לפעם, ואני שבערך מתום שירותי הצבאי באמצע שנות האלפיים, לא קראתי עוד ספרים שלו, אלה החלו להיקרות בדרכי, ולאחר ‘תמונות מחיי הכפר’ ו ‘שלום לקנאים’, הגעתי ל ‘הבשורה על פי יהודה’ שיצא לאור בשנת 2014. ולמה אני מספר את כל זה? בעיקר כי התגעגעתי. לכתיבה של עוז. לנוף ירושלמי. לסיפור אנושי. אל אמת וכנות בכתיבה. אל האמיתי ולא אל הבדיון והשעשוע. ובמקרה גם ראיתי את הסרט ‘היורד למעלה’ המתרחש בעיר חיפה, וכך יד המקרה רצתה ואני צפיתי בסרט וקראתי בספר, שהערים בו הן משמעותיות, חיפה וירושלים, על הפן האקזיסטנציאליסטי שבהן: ירושלים על עברה, קירות האבן שבה וההיסטוריה הרבה, וחיפה כעיר פועלים, על הים, ועל המורכבות במגורים של אוכלוסיות שונות. ירושלים וחיפה (לפחות חלקה) נמצאות על הר, דבר נוסף המעניק משמעות לסמליות של ערים אלה. ואלה גם שתי דרכים של אמנות המנסים לבטא, לחפש ולתור אחר משמעות בעולם.
מסופר על שמואל אש, סטודנט ירושלמי, המנסה לכתוב עבודה על ישו בעיניי היהודים. אך מספר אירועים - מצוקתם הכלכלית של הוריו והפרידה מחברתו, מובילים אותו לעזוב את דירתו ואת לימודיו וללכת – בעקבות מודעה שראה בבניין קפלן (אי אפשר שלא להיזכר במפגש בין חנה למיכאל, ב ‘מיכאל שלי’, בבניין טרה סאנטה), להתגורר בבית ערירי, בחדר בעליית הגג, ולטפל בואלד גרשום, גבר מזדקן. הוא מקבל הוראות מדוקדקות מעתליה, כלתו של ואלד, שאף היא מתגוררת בבית זה. וחיי שלושתם נפרשים לפנינו, יחד עם משפחתו של שמואל אש ובעיקר הקשר המשפחתי של עתליה וואלד ובעלה מיכה שנהרג במלחמה, ואביה שאלתיאל הנקרא בוגד.
עוד מן הפעם הראשונה ששמואל נכנס אל הבית הוא מועד ממדרגת עץ רופפת, ולמעשה נפילה שתעיד על המשך היחסים בתוך הבית. שמואל אש חיפש לעצמו מנוחה, רגע של הפסקה, לחשוב ולהרהר על חייו לאן, והגיע לבית של שכול, עצב, אובדן. בית ערירי שהתגורר בו בעבר שאלתיאל אברבנאל, שחשב על אופציה אחרת למדינה, מדינה ללא גבולות, מרחב של קהילות החיות יחדיו. רעיונותיו לא נראו בצורה יפה במסדרונות חברי הציונות, פרצה מלחמה, מיכה – חתנו נהרג במלחמה, ושאלתיאל מצא את עצמו לבדו, בדעתו, מתגורר בבית בודד בירושלים, יחד עם ואלד ובתו.
בבית יש אנשים חיים כעתליה, גרשום ואלד ושמואל אש אך יש גם את הנוכחים - נפקדים, אלה שהיו כאן ומתו או הלכו: אנשים אחרים אשר גרו בעליית הגג ומילאו את התפקיד של שמואל אש - כנראה גם כתבו וגם התאהבו בעתליה, טעמו במקצת מאהבה זאת, מיכה בעלה של עתליה שנהרג במלחמה, ושאלתיאל אברבנאל אביה של עתליה. הנוכחות שלהם מורגשת בכל מיני אופנים: בחדר של שאלתיאל, הסגור, ששמואל לא מורשה להיכנס אליו, בשיחות שלו עם ואלד, סיפוריו ומחשבותיו על דעותיו שלו ודעותיו על דעותיו של שאלתיאל, האזהרות של ואלד כלפי שמואל מהתאהבותו בעתליה – תיזהר, לא כדאי לך, והאבל במותו של מיכה.
ההתאהבות של שמואל לעתליה, מתרחשת לאיטה, שמואל כבר מאוהב, אך עתליה מתראה איתו לפי הקצב שלה: מסעדה, טיול לילי בירושלים, עד אשר היא נענית לו, היענות שאינה היענות גמורה, אלא חלקית. טעמה של אהבה. ויש משהו יפה בסיפור הזה, שמעורר געגוע, לקשר בין שניים, לעיר ירושלים שיכולה להוות תפאורה מושלמת להתאהבות, החורף והקור שבה, האבנים הירושלמיות, חצי ירח מבין העננים. ועוז יודע לכתוב ולתאר זאת וגורם לקורא להיות שם. להיות חלק ממה שמתרחש.
ההשוואה בין יהודה איש קריות לשאלתיאל אברבנאל:
שמואל לא זנח את עבודתו על ישו בעיניי היהודים, ומתרכז ביהודה איש קריות, ומציג אותו בנקודת מבט חדשה, המאירה את היהודים באור אחר. יהודה איש קריות נחשב כבוגד, כזה שהסגיר את ישו, למרות שהוא אהב את ישו וקיבל מעט כסף תמורת הסגרתו. ושאלתיאל אברבנאל, נקרא בוגד, אחד שהסתופף עם הערבים והתנגד למלחמה ולהקמת מדינה יהודית. אחד בעל דעות שונות, יותר נכון דעה שונה מאוד מהקונצנזוס – דבר שגם הוביל אותו לפרישה, והדמיון בין שניהם זועק: שניהם נראו כבוגדים בעיניי עמם. שניהם הגיעו מתוך עמם. וכפי שבספר, ישנה נקודת מבט שונה קצת על יהודה איש קריות – מתוך עמו מגיע, אהב את ישו, מדוע הוא זה שיסגיר אותו תמורת מעט כסף, כך גם נקודת המבט על שאלתיאל, כאדם שנראה בעיניי העם כבוגד, אך כזה עם מחשבה אחרת, שונה, עמדה שהעם לא הבין אותו לאשורו.
וכאן, אני חושב שעוז מנסה לספר את הסיפור אחרת, לאפשר לראות דברים אחרת.
ואפשר לכתוב על זה הרבה יותר – לא בטוח שזה המקום בסימניה: שמואל הוא זה שבוגד וזונח את משפחתו, לימודיו באוניברסיטה ומאידך מנסה למצוא את מקומו, יהודה איש קריות הוא בוגד בהסגרתו את ישו ובמחשבה שלו עליו כיהדות אחרת, שונה, ומאידך הוא זה אשר אהב אותו, היה קרוב אליו, ומדוע שיסגיר אותו תמורת מעט כסף, ושאלאתיאל אף הוא נחשב כבוגד, אחד שחשב שלא צריך להקים מדינה, שישנו מרחב מחייה ללא גבולות, ומאידך הוא זה אשר מגיע מתוך עמו ואף איבד את חתנו במלחמה.
הכתיבה של הספר היא מושכת, מלטפת, רכה, לעיתים על מי מנוחות. אך עם אווירה ירושלמית, חורפית, קרה. והכתיבה מעניקה משמעות, מאפשרת, מאשררת. יש משהו בפעולות החוזרות ונשנות, הכביכול שגרתיות, משהו גועש בהן. כרגש מתפקע. והפעולות האלה מקנות לדמויות, איזה מבט שהוא קצת אירוני וקצת חומל וסולח. הרי אולי הפעולות האלה באות לכסות את מה שאין. מה שלא יגיע. את מה שלא יקרה. ואף באות לכסות על העצב, על הקדרות שבקיום, על המוות שבא וכרסם ועל אהבה שנותרה בודדת, יחפה.
כך למשל, בתיאור על שמואל אש:
"מעל לסוודר לבש את מעילו הנרפף בלולאות של חבל ובכפתורי עץ גדולים, חבש את כובע השאפקה, פיזר אבקת טלק של תינוקות על זקנו על צווארו ועל מצחו, בדק אם המשאף בכיסו, ויצא ללכת לקפה עטרה". תיאור החוזר ונשנה, לפני צאתו מן הבית. ויש גם את התיאורים החוזרים ונשנים של עתליה ושל ואלד…
יש הרבה חלקים ברומן הזה, הבלולים אחד בשני, ולעיתים קשורים בקשר עבותות הלא ניתן לפתרון. אך מעבר לכך, ישנה את ירושלים היפה והקודרת, ויש את שמואל אש, המחפש את עצמו בעולם. וזה חלק ממה שאותי מושך בספר, בספרות, החיפוש, המחשבות האקזיסטנציאליסטיות. כששמואל מטייל בלילה, באחת השכונות בירושלים, הוא מדמיין לעצמו רואה אברך מן החלון ובלבו אומר לו: "שנינו, אני ואתה, מחפשים משהו שאין לו שיעור. ומפני שאין לו שיעור אנחנו לא נמצא גם אם נחפש עד הבוקר ובלילה הבא ובכל הלילות הבאים ועד יום מותנו ואולי אפילו גם אחרי מותנו". המשפט הזה מהדהד ומקבל יותר משמעות לאור מותו של עוז לא מכבר.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על הבשורה על-פי יהודה