• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
the journey of ibn fattouma

the journey of ibn fattouma

מאת naguib mahfouz

הביקורת של עמית לנדאו

תמונה של עמית לנדאו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
the journey of ibn fattouma

the journey of ibn fattouma

מאת naguib mahfouz

הביקורת של עמית לנדאו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של עמית לנדאו
0

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•2 דקות קריאה

הרומן המאוחר הזה (1983) איננו אחד מהגדולים של מחפוז, גדול סופרי מצרים, אבל הוא ללא ספק מעניין בחזון האנושי שהוא מציג. השם הוא טייק-אוף על ספר המסעות של אבן בטוטה, אחד מהנוסעים המפורסמים ביותר של ימי הביניים. הרומן מתאר מסע של צעיר מארץ מוסלמית אנונימית אל מספר ארצות אגדיות המשמשות כמשל לשלבים שונים בחברה האנושית; החל מחברה פאודלית-פגאנית בה מקובלות אהבה חופשית ואורגיות ריטואליות בלילות ירח מלא, ובה הנשים נהנות מעצמאות וכוח, דרך ממלכה עשירה יותר אך מושחתת, דרך חברה קפיטליסטית פסאודו-מערבית ורב-תרבותית בה החופש הוא העקרון העליון עד כדי כך שאימאם מוסלמי מקומי מגן על נישואין חד-מיניים ושותה יין (אם כי במתינות!), ועד חברה קומוניסטית שמתגאה בהיותה ארץ הצדק המוחלט, ואשר מוחצת באכזריות את כל המעז לערער על סמכות האליטה המייסדת. מעניין שהתחנה האחרונה אותה בוחר מחפוז לתאר, כביכול הדרגה הגבוהה ביותר, היא חבל ארץ קסום ושליו בו כל התושבים מבלים את זמנם במדיטציה במעין אשרם, ומכינים את עצמם אל המטרה הסופית שאליה מכוון גם אבן פטומה- הארץ הפלאית ג'בל, אליה איש מעולם לא הגיע. הניסיונות לתיקון החברה מסתיימים בתיקון עצמי (אווה אילוז כנראה לא היתה אוהבת..). מחפוז מציג פה מעין מסע עליה לרגל חלופי לחאג' המוסלמי המסורתי למכה. אבל, הוא אינו מסתפק ברמיזה על דרכי חיים אחרות מאלה המקובלות בארצו: הביקורת על מצבו של העולם המוסלמי מוטחת בספר באופן ישיר וחריג בעוצמתו, בעיקר משום שהגיבור עצמו הוא אדם תם וישר ומוסלמי מאמין.
ספר מעורר מחשבה ויפה בדרך הסיפור הארכאית והנאיבית-כביכול.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של משה
משה
5קוראים|גיל ממוצע55|40%נשים

על המבקר

תמונה של עמית לנדאו

עמית לנדאו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
105 ביקורות•1 נבחרות•1,298 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של עמית לנדאו
עמית לנדאו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות105
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל1,298
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת57ספרות מקורית20ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

5 תגובות
מושמוש
מושמוש•לפני 6 שנים

תודה רבה גם על הביקורת.

וגם על התשובה המעניינת. כן שאלתי את עצמי אם הסופר (המצרי) לוקח דפוס מערבי, מה זה אומר. כנראה ניסה כאן אחרת.
ע
עמית לנדאו•לפני 6 שנים
תודה עמיחי ומושמוש. נכון, התכוונתי לכך שאווה אילוז כסוציולוגית ביקרה לא מעט את הנטיה בת זמננו לעיסוק אינטנסיבי בפסיכולוגיה בתרבות הפופולרית. היא תיארה תהליך שבו התיקון האישי משמש מעין בלם זעזועים לחברה- הוא "מרגיע את הזועמים" וכך פוטר אותה מהצורך להשתנות. מושמוש, לשאלתך לגבי החסרונות של הספר, אני חושב שבסופו של דבר הוא קצת סכמטי: למחפוז היה רעיון ברור מה המסר שהוא רוצה להעביר, והוא יצר סביב השלד האידאולוגי הזה גוף רזה מדי. הכל קצר מאד, אין מספיק זמן לפתח את דמויות המשנה, עשרות שנים חולפות ביעף. קראתי שברומן הזה מחפוז נטש את המסורת המערבית בה כתב ופנה למודלים ערביים ימי-ביניים, כמו אלף לילה ולילה. למי שמחפש רומן על פי הדגם המערבי, כפי שהורגלנו בספריו הקודמים, זה קצת חסר.
מושמוש
מושמוש•לפני 6 שנים

תודה רבה!

יופי של ביקורת. רק חבל שלא פירטת מה החסרונות של הספר. לעמיחי: לדעתי הכוונה שאילוז רוצה תיקון חברתי ולא תיקון אישי.
עמיחי
עמיחי•לפני 6 שנים
מעניין מאד. תודה. למה התכוונת בדברים שכתבת על אווה אילוז?
משה
משה •לפני 6 שנים
שווה לקרוא את ספר מסעו של איבן בטוטה, עד כמה שידוע לי קיים רק בתרגום לאנגלית.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עמית לנדאו

סטלה מאריס

סטלה מאריס

אליאס ח'ורי

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזוגיות של שנים עם יהודיה-ישראלית, ופותח עם שותף ישראלי מסעדה ערבית בניו יורק. כל זה לכאורה מעניין, אבל המספר מתיש את קוראיו בחזרות אין סופיות על אותם מוטיבים ותאורי רגש. בסופו של דבר נדמה שבשל המבנה האידאולוגי המורכב של גטאות, ציונות, יהודים ופלסטינים, ח'ורי הזניח את הסיפור עצמו. הרומאן שלו ספוג בקיטש של תאורי האהבה בהשראת המשוררים הערבים הקדומים, ואת רוב הדמויות הישראליות מצאתי שטוחות ובלתי אמינות.
הבחירה של המתרגם להביא את שמותיהם של ישובים כמו חיפה, לוד, ושכם בגרסתם הערבית בעייתית, ולפעמים הוא מועד בכפילויות (יפו או יאפא?). בעיקר לא הבנתי את התעקשותו שלא לתרגם ביטויים כמו "יא זלמה" (בן-אדם) או להביא ביטויים מסוימים בתוך השיחה הערבית במקור הערבי באותיות עבריות ואז מיד את הגרסה העברית. איזה מין תרגום זה לכתוב "בערפש. לא יודעת."? האם מישהו היה מפרסם בעברית משפט כמו " איי דונט נואו. לא יודעת."?

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
ילדי הגטו

ילדי הגטו

אליאס ח'ורי

כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? אליאס ח'ורי, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל את קרבנות האינתיפאדה השנייה, חיילים עם פוסט טראומה, ואף את יהודי אשכנז בשואה. הסופר ר'סאן כנפאני, שהיה כנראה הפלשתיני הראשון שכתב על יהודים ניצולי שואה מוזכר פה, וגם גיבורו של ח'ורי מדמיין לעצמו אב יהודי ניצול גטו ורשה. הוא נוסע עם תלמידים יהודים במסע לפולין, צופה ב'שואה' של קלוד לנצמן, נגעל ממכחישי שואה, ושונא להשוותה לנכבה.

ובכל זאת, זהו ספר על הנכבה. ספציפית, על השבועות הראשונים שלאחר הטבח בתושבי לוד. ח'ורי מרקד סביב הנושא, במידה מסויימת בהשראת סיפורי שהרזאדה, שוב ושוב נוגע ומתרחק, רק כדי לחזור אליו בסוף הרומאן. הוא מזכיר לרגע (בטעות) את 'מיכאל שלי' של עמוס עוז, בהקשר של סיפור שבעצם עוסק בטראומה השתוקה של התאבדות האם, כשהוא מתכוון כמובן ל'סיפור על אהבה וחושך'. ובאמת גם 'ילדי הגטו' כתוב במבנה הספירלי של 'סיפור על אהבה וחושך', כאשר נוגעים בטראומה ומתרחקים, ושוב נוגעים בתנועות ספירליות מצטמצמות והולכות, עד שמצליחים להישיר מבט אל האימה בסוף הרומאן: סיפורם של ניצולי טבח שנאלצו לחיות מאחורי גדרות תיל תחת שלטון צבאי של אלה שטבחו בהם ובזזו את בתיהם, רהיטיהם ומטעיהם. ניצולים שנאלצו לאסוף מהבתים ומהרחובות את הגופות המרקיבות, הנפוחות, המתפוררות, ולקבור אותן בקברי אחים, או לשרפן בפקודת החיילים, בעודם שומעים את צליל העצמות המתפצפצות. שנאלצו לבקש רשות מהקצין לקטוף תפוז מהפרדס שלהם שהוחרם והפך ל"רכוש המדינה".

למרות כובד העניין, הספר אינו נטול הומור: תושבי הגטו תוהים בינם לבין עצמם מה פירוש המילה הזו, ששמעו לראשונה מהחיילים היהודים. הם חושבים בתחילה שמדובר באיזו מילה עברית שמשמעה שכונה של ערבים, עד שאחד מהם, בוגר תיכון ביפו, מסביר להם על הגטאות ההיסטוריים באירופה. אמו של הגיבור מזדעקת- "כלומר, שהפכנו ליהודים? חס ושלום, אנחנו מוסלמים!". "ונוצרים" מוסיף אחד משכניה. הצעיר המלומד בוגר התיכון מסכם: "השוטים הללו לא יודעים שאין בארצנו גטאות... כך מתנהלים העניינים כאן".

ספר כואב, לא קל לקריאה, לעיתים מתיש, לעיתים מתפייט באופן סנטימטלי מדי, אבל מתאר פרק קשה וחשוב בהיסטוריה של הארץ הזו, פרק שמעולם לא נגמר, פרק שגם הוא הולך וחוזר בחיי כולנו בספירלה מתגברת של אימה.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
שמעון צהמארא

שמעון צהמארא

מידד שיף

"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד."
----
לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים.

שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים".

הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”...
“חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..".

באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד."

ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות".

כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון.

לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•עמית לנדאו
בלדות השום

בלדות השום

מו יאן

ננטש במחציתו (מטעמי אכזריות יתרה), אז נא לקחת את הסקירה בערבון מוגבל:
התלהבתי מאוד משני ספרים אחרים של מו יאן שקראתי בעבר, והגעתי ל'בלדות השום' עם ציפיות גבוהות. הסימן הרע הראשון (ממנו התעלמתי) היה האפיגרף בראשית הרומאן- של לא פחות מאשר סטלין.. משם מתחילה מסכת מזעזעת של חיי איכרים מגדלי-שום במחוז נידח בסין בשנות ה-80. מי שלא מאמללים את בני משפחתם בגלל שמרניות פאודלית קיצונית, מתעללים אלה באלה על רקע פנאטיות מאואיסטית, והכול בתיבול אכזריות אלימה וסרקזם יבש, כמעט ללא רחמים. מפתיע שהצנזורה הסינית אישרה הוצאה של כתב אישום חריף כזה על הדרגים הנמוכים של המשטר וכוחות הבטחון שלו. ישנם רגעי פיוט קסומים ספורים, בעיקר של ליל-אהבה של זוג נמלט בשדה יוטה, ואולי גם הדיאלוג הפנטסטי קורע הלב, תרתי משמע, בין אשה לעובר שבבטנה, אבל הם טובעים בכמויות כל-כך גבוהות של השפלה, אלימות וכאב, שפשוט לא יכלתי לעמוד בזה עוד. בהחלט יתכן שבימים שפויים יותר הייתי ממשיך, אבל בתקופה הזו, כשהמוות וההרס מקיפים מכל הכיוונים, זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
מומלץ בכל זאת למי שאינם סובלים מקיבה רגישה.

לפני שנה•עמית לנדאו
ג'ים הילד

ג'ים הילד

טוני ארלי

בעולם הבודהיסטי ישנו תרגול פחות מוכר, הנקרא מטה. בבסיסו הוא למעשה עבודה עם דמיון מודרך, במטרה לפתח בהדרגה חמלה ואהבה, כלפי עצמך וכלפי הזולת. באחת ההנחיות, שעל פי המשוער מגיעה מהבודהה עצמו, מתבקש המתרגל להביט על עצמו כמו הורים הצופים בתינוק הישן בעריסה.

נזכרתי בדימוי הזה בזמן הקריאה בג'ים הילד, ספר שכולו ספוג באהבה וחמלה, ומתאר שנה בחייו של ילד באזור כפרי בצפון קרוליינה בשנות ה-30 של המאה שעברה. ג'ים, שחי עם אמו ושלושת אחיה, לא זכה להכיר את האב, שמת זמן קצר לפני לידתו. הרומן נפתח בבשורת מותו של אביו, ומסתיים באופן מרטיט בהשלמתו של הילד עם היעלמו, בחיבורו לחלק הזה, האפל, של משפחתו, וגם בהשלמתו המחודשת עם המשפחה האלטרנטיבית, שמגדלת אותו באהבה עצומה.

הכתיבה של ארלי, שזהו ספרו הראשון, היא מופתית. הכול מהודק תמטית ובנוי ללא רבב, הספר קריא מאוד ותיאוריו את הנפש הילדית, על התנודות הקיצוניות שלה בין רגשי התעלות וגאווה לתחושות קטנות וחוסר ערך, מדוייקים להפליא. היו מבקרים שהרומן הזה הזכיר להם את המינגווי. שנים שלא קראתי אותו, אז קשה לי לחוות דעה. אם כבר הדרום האמריקאי, אז הוא דומה יותר ל'אל תיגע בזמיר' של הרפר לי, אבל פחות דידקטי. מה שכן זיהיתי פה הוא אולי דווקא את רוחה של טובה ינסון, מחברת סדרת המומינים: אפשר למצוא אצל ארלי את הנוכחות החזקה והחובקת של המשפחה ושל הטבע, ואת אותה התמודדות צנועה ואנושית, מלווה בהומור עדין, כמעט בלתי מורגש, עם הנושאים הגדולים של חיי אדם. ועם זאת, זה איננו ספר ילדים אגדתי, וארלי בסופו של דבר חם ומכמיר לב יותר.
ספר נפלא, שפשוט אי אפשר להמליץ עליו מספיק.

לפני שנה•
★★★★★
•עמית לנדאו
ארצות התן - הוצאת עם עובד

ארצות התן - הוצאת עם עובד

עמוס עוז

גמרתי את ספרו המוקדם של עמוס עוז כמה ימים לפני שהחלה תופת שמחת תורה. אף שהוא לא מתאר קטסטרופה, ואף שהוא מתרחש עמוק בתוך ימי מפא"י, המיקום בו מתרחשות רוב העלילות- קיבוצים באיזור השפלה בואכה המדבר- והאווירה האופפת אותו מתאימים איכשהו לימים האלה, שבהם הכול מרגיש כסוגר עליך. סיפוריו של עוז מציירים דיוקן של ספרטה החונקת את חבריה בפנאטיות הפוליטית היובשנית שלה. האיד של החברה הקיבוצית ההיא מתגלם בתושבי המדבר הבדווים, אליהם עורגות כמה מגיבורות הסיפורים, מעין סקיצות לחנה גונן המשתוקקת לתאומים ח'ליל ועזיז. מן הצד השני הבדווים מנסים-לא מנסים להתקרב לאדמות הקיבוץ, ספק כדי להכיר את בנותיו, ספק כדי לסחוב ציוד מכני. בדרגה אחת עמוקה יותר עומדים התנים, גיבורי השוליים של הספר, שמופיעים כמעט בכל סיפור וסיפור. הם מקיפים את גדרות הקיבוץ במין שמחה סתומה לאיד, כשמדי פעם אחד מהם, בהתקף טירוף, מנסה לחדור לקיבוץ ונהרג. סיפור אחד מתרחש בבסיס צבאי שחייליו עומדים לצאת למה שכינו פעם פעולת תגמול- פיצוץ בתי כפר מעבר לגבול, ממנו הגיעו לפי הסברה פידאיון. בעצם, גם ההווייה הקיבוצית עצמה לא מאוד רחוקה מכך: בני הקיבוץ מנהלים אסיפת חברים שמטרתה להחליט האם לשלוח כמה מצעירי הקיבוץ הבריונים הששים-אלי-קרב לפעולת נקם מול הכפר הבדווי הסמוך שבניו נחשדו בגניבה, בדומה ל"נערי הגבעות" של היום. למעשה, עומד לפנינו דיוקן של "הווילה בג'ונגל" לפני היותה וילה, כשהיתה עוד מעין פילבוקס מיליטריסטי מבוצר במדבר, או בלשונו של עוז "אי מואר" מוקף בגדרות, "מצודת השונא".

בדמותו של אחד הגיבורים במיוחד (שמשון שיינבאום) מצטייר דיוקן מרהיב באכזריותו של הארכיטיפ של גבר אשכנזי מבוגר, קיבוצניק עמלני והוגה דעות של תנועת העבודה, על הבעלבתיות, החשיבות העצמית והיוהרה, על האגואיזם העמוק, השוביניזם הגברי והיחס האינסטרומנטליסטי לאחר, על חוסר היכולת לתקשר עם דור הילדים, ועד והשבירה הטראגית והבלתי נמנעת של האישיות הזו. שתי דמויות בוחרות, במודע או שלא במודע, לברוח מן המציאות הזו רחוק ככל האפשר אל מחוזות רומנטיים. האחד מוצא את מותו בין חברי הבריגדות הבין-לאומיות של הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, והשני מנסה לבנות חיים חדשים בירושלים. אלא שהוא מגלה שגם היא מוקפת משלושת עבריה בצריחי מואזין ופעמוני כנסיות של הערבים. במצוקתו הוא נותן דרור לדמיונו באופן מופלא כפי שאף דמות בספר לא מעזה לעשות. הוא חולם על "הרים מעפילים, רכבות מהירות בתבל, שדרות בנות אלף מזרקות מים טובלות במטחי אור... מפרצי ים שסועים כחולים על סף הדומיה". כמה יופי, וכמה רחוק ובלתי מושג היופי הזה.

'על האדמה הרעה הזאת', הסיפור האחרון המופיע בספר, הוא לטעמי הטוב מכולם. הוא היחיד שאינו מתרחש בישראל של אותן שנים אלא מדלג אחורה אל תקופת השופטים בתנ"ך. ואף שיש דמיון תמטי מסויים בינו לבין הסיפורים האחרים, הוא גם שונה מהם מאוד. ריאליסטי פחות מהם, הוא עצמו מתאר את המציאות התנ"כית באופן אוריינטליסטי קסום ואפל, שקשה לעמוד בפניו. בהערת אגב לסיום, אי אפשר שלא לחוש בנימה כלשהי של מיזוגיניות בספר. איכשהו רוב דמויות הנשים המופיעות בסיפורים הן פתייניות, לא רציונליות, או לובשות את דמותה של איזו אלמנה סיציליאנית מרושעת שמכה את ילדיה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
חיים

חיים

גַּיִל הַרְאֶבֶן

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?"
כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג.
"נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים.
אז מה כן?
ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו".
ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינו, כאשר ילדיהם שלהם כבר בוגרים צעירים. אבל באמת הוא עוסק בחיים במובן העמוק של המילה, שאפשר להתקרב להבנתו אם רק מציבים אותם אל מול המוות: צבעוניות היש מול אפלת האי-קיום; התיאוריה של החיים כמין משחק גדול שאנו בני מזל מעצם זה שנזרקנו מהריק השחור להשתתף בו, כמו קובייה במשחק שש-בש שעולצת בכל פעם שמשליכים אותה על הלוח. יתכן שרק מי שגוסס מבין את זה באמת.

"מה אתה מחייך, אמרתי משהו מצחיק?
לא, אני סתם חשבתי לי- אתה זוכר שפעם לא היתה דריה?
לפני שהיא נכנסה לנו לחיים, אתה מתכוון?
אני מתכוון שפעם היא לא הייתה בכלל. שפעם דריה לא הייתה, ואז היא פתאום נולדה והופיעה".
כאשר מאמצים את נקודת המבט החומלת, שאפשר לכנות אותה נקודת המבט של אלוהים שמביט על העולם מלמעלה, כשרואים בבירור את נס הקיום, לפעמים מתמלאים כלפי הקיים באהבה, שדומה אולי לאהבה של אם לתינוק שזה עתה נולד. ואז גם דריה המעצבנת נראית פתאום כמו פלא. אלא שאנחנו לא אלוהים, ולא תמיד יש לנו כלים להתמודד עם נקודת המבט הזו, שמטילה משקל עצום על יחסינו עם בני האדם. וזה כנראה שורש המשבר הקיומי שעוטף את יואש, אחת הדמויות המעניינות שנתקלתי בהן בספרות העברית בשנים האחרונות. לכאורה בחור הכי רגיל שיש, כזה שלא הצטיין בכלום בבית הספר, גם לא היה חלש במיוחד בשום דבר, אחד שמשחק כל יום שישי בצוהריים כדורסל עם חברים. אבל עמוק בפנים הוא קצת "הנסיך הקטן" של ירושלים, אחד שקרוע מהחיים כי הם בני חלוף, וכי לאף אחד אין בעצם תחליף. ובאמת, לקראת סוף הספר ההשוואה הזו עולה בבירור, כשאמה של אותה דריה (שמעורבת באקטיביזם צמחוני לא-חוקי) אומרת שהיתה מקבלת את הצמחונות של בתה אילו רק דריה הייתה אוהבת "כבשה אחת שאין לה תחליף".

הנסיך הקטן מכוכבית ב-612, שלא יכל להשלים עם הפרידה מהאהובים עליו, בחר ללכת בעקבותיהם. הנסיך הקטן מירושלים מחלים למזלו מהרומנטיקה המורבידית הזו. ונדמה לי שהריפוי שלו מתחיל כשאחת מחברותיו אומרת לו בפשטות שיפסיק לשחק את המבט של אלוהים עם החמלה שלו "כי זה מתנשא". אז כמו שאפשר להבין, זה ספר שמתתפוצץ מרוב אהבת אדם. הוא לא מושלם- אפשר היה אולי לטפל בממד הכרונולוגי בצורה טיפה יותר מאוזנת, אבל הוא מרגש באמת, והדמויות של הראבן עמוקות וניכר שלא יצאו מתוך שטאנץ. קראתי אותו כשהייתי בחו"ל, ובאחת הטיסות, כשישבתי ליד החלון וצפיתי בעולם מלמעלה וראיתי את האדמה הגדולה שאנחנו סימנו עליה בשרירותיות גבולות להפריד בינינו, אז גם אצלי הכול התחבר: הסצנה על גג האמפייר סטייט בילדינג, והטייס של סנט-אקזיפרי מהנסיך הקטן, ורס"ן שירה אטינג, שטסה גבוה מעל עזה ובוודאי גם היא כמו יואש רואה את המוני האנשים שם באים ונעלמים כחלק ממעגל החיים, אבל בסופו של יום עושה עם חבריה לטייסת את מה שהיא עושה, "בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים".

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
מבעד לקרקעית השקופה

מבעד לקרקעית השקופה

יובל שמעוני

יהודי פליט, אוד מוצל מאש, יוצא למסע דרך הים ליבשת חדשה. הוא יבנה בה את חייו תחת חסותה של מעצמת על מערבית, כשהוא משתתף בבניין המושבות החדשות עד שיראה את המקום "בשגשוגו: עוד ועוד ערים שייבנו בו ובהן בתי אבן". אם זה נשמע לנו כישראלים מוכר מאוד, נהיה מופתעים כשנגלה לאיזה מקום רחוק ובלתי צפוי לוקח יובל שמעוני בספרו את הנושא. האם התכוון ליצור אלגוריה ביקורתית על התנועה הציונית? הפליט היהודי שלו מגיע לארץ נידחה, ופוגש בילידים שאינו יודע את שפתם. הוא לא באמת טורח ללמוד אותה ("שילמדו הם, היו אומרים תמיד"). תחת לחץ חברתי הוא נוטל חלק באונס של אישה מבנות הילידים כדי להוכיח את גבריותו בעיני מלחי הספינה. יתכן שזה גלגול מוקדם של החלום הציוני לברוא יהודי חדש, גברי במובהק, שישיל מעליו את ה"נשיות" של היהודי הגלותי. בכל מקרה, הקשר למה שנעשה פה בארץ ע"י היהודים החדשים לילידים לא נאמר במפורש, והאחריות להסקת המסקנות היא על הקורא/ת בלבד. אבל מי שירצה, יוכל לראות בגירסה האינדיאנית הראשונית לעפיפוני התבערה (ששולחו לפני כמה שנים מעזה אל מעבר לגדר) רמז נוסף בכיוון זה.

לרומן של שמעוני שני חלקים: הראשון חושף באמצעות פלאשבקים את סיפורו של נער ממשפחה יהודית בספרד הימי-ביניימית, העומדת בפני הברירה להתנצר או לצאת לגלות. הוא עצמו בוחר לצאת לגלות כפולה, גם ממולדתו וגם ממה שנותר ממשפחתו, ובעיקר מאביו, בו הוא תולה את האחריות לאירוע שהותיר עליו חותם טראומתי למשך כל חייו. לאחר הסתננותו לספינה בנמל, הוא מוצא לו דמות אב חלופית באדמירל מגלומן. בן דמותו של קולומבוס, משמש האדמירל כדובר בחלקו השני של הרומן, הכתוב במתכונת של מכתבים. גם בו (וזה מחזק את ההשערה על הממד האלגורי-הפוליטי בספר) מפעם החלום "לגאול" את ארץ הקודש מידי המוסלמים. למעשה, הסטייה המשמעותית ביותר של שמעוני מהסיפור הציוני הקלאסי מתבטאת בהחלטה המאוחרת שעושה הגיבור לבחור בצד של הקורבנות, כדי לכפר על חטאו הראשוני שמייסר אותו.

שמעוני דבק בסגנון כתיבה אכזרי, גם בתיאוריו וגם בהערות הסרקסטיות או הבדיחות השחורות שדמויות הרקע בספר מרבות לספר. כך היה בעצם גם בספרו הקודם והנפלא 'קו המלח'. באופן אישי, אני לא מת על זה. תהיתי אם על עצמו הוא מדבר, כשהוא שם בפי הגיבור את המילים "רשעות הייתה בדבריו, ובכל זאת אמר אותם. כבר למד דבר או שניים על רוע ויודע לזהות אותו גם בקרבו".. יש בו מין מרירות "פולנית", כמעט חנוך לוינית, וכמוהו הוא נמשך גם אל הפואטי והנשגב. אכזרי, אבל לצד זה הוא מסוגל לחדור בצורה נוגעת ללב לנפשו של אדם מצעירותו ועד זקנתו. אדם שאמנם מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר אפוף תחושה עמוקה של בדידות. ספר מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו
שמי הוא אדום

שמי הוא אדום

אורהאן פאמוק

ספרו המעניין של פאמוק עוסק בתקופה מכריעה בהיסטוריה של אמנות האיור האיסלאמית: קשרים מסחריים ופוליטיים עם ממלכת ונציה הביאו לחשיפת האימפריה העותמאנית לאמנות הציור המערבית. בעקבות זאת החלו מושגים כמו "פרספקטיבה" ו"פורטרט" לחדור אל השיח של מעגל האמנים באיסטנבול, ולסדוק את בטחונם המוחלט ב"צדקת" האסכולה האמנותית שלהם. לאוזן מודרנית זה נשמע אולי משונה, אבל רק תוך הקריאה הבנתי באיזו נחישות דתית-מוסרית התייחסו האמנים הללו לציוריהם. עבורם תפקיד האמן הוא לתאר את העולם האידאלי כפי שהוא נראה בעיני האל. אין מקום לריאליזם, פרספקטיבה, סגנון אישי. וודאי לא לציור פורטרט, אשר שם את האדם במרכז. ואף שכל זה מרתק, הרגשתי שפאמוק הפר מעט את האיזון ויצק יותר מדי דיונים עיוניים מסוג זה לתוך העלילה.

במרכז הרומן עומדת תעלומה בלשית של רצח כפול וסיפור אהבה. לא יצא לי לקרוא כמעט בכלל ספרות בלשית (מלבד אולי את אחד מספרי הרצח של בתיה גור בנעוריי), אבל נדמה לי שכדי שספרות מסוג זה תהיה מותחת באמת, על המרדף לגילוי הרוצח להיות הרפתקני, חי. פה, בגלל הדיון המתמשך של פאמוק בהבטים הטכניים והדתיים של אמנות האיור האיסלאמית, אפילו החיפוש אחר זהות החשוד משועבד לדיון האמנותי. אני צריך גם להוסיף, שבזמן הקריאה ב'שמי הוא אדום' חוויתי שוב את התחושה העמומה שקיבלתי ברומנים האחרים (שאהבתי יותר) של פאמוק, שיש בפסיכולוגיה של הדמויות שלו משהו קצת נאיבי, כמעט ילדותי. חבל, כי עם הפוטנציאל שגלום בנושא, ועבודת השחזור ההיסטורי המרשימה מאוד שעשה פה הסופר, היה לספר פוטנציאל להגיע גבוה יותר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•עמית לנדאו