ביקורת ספרותית על לגנוב את השמש מאת אורית מרלין רוזנצוייג

---

סיפור מאוד ישראלי על מערכת יחסים בין בחור לבחורה. על הבחירות שעשינו בחיים, וגם על אלו שלא. מה שאולי פעם נעצור ונחשוב שאולי היה בגדר פספוס.
ולא סתם ציינתי כבר במשפט הראשון שהסיפור הזה מאוד ישראלי. הסיפור הזה יכול להתרחש בתל-אביב, דבלין, או הודו. רוצה לומר שאם הספר הזה יתורגם כל קורא, בכל מדינה בעולם יוכל ליהנות ממנו. כי על מערכות יחסים רומנטיות כולנו יודעים הכל, ותמיד אוהבים לקרוא על כאלו של אחרים.
אבל,
לקורא הישראלי במקרה הזה יש ערך מוסף על פני הקוראים האחרים. כי כוחו של הספר הזה הוא בתיאור אווירה. הסופרת עשתה פה עבודה מצוינת בכל המעטפת של המסביב, זו שעוטפת את הסיפור. ואני אוהבת ספרים כאלו שאני כל כולי נכנסת לתוך תיאור שהופך עבורי מוחשי.

שלא כמו איה- שמוצבת בבה"ד שלוש ועושה קורס לוחמות קרביות יוקרתי- אני עשיתי טירונות פושטית בבה"ד 12, אבל התבנית הקבועה הזו של ההוויה הצבאית מוכרת לכל מי שעבר אותה. גזעי העצים הצבועים בלבן, חריקת מיטת הקפיצים, ריח שמן הרובים, הדיוק שבקיפול השמיכה לפני המסדר,ריח האוכל המכה בך בכניסה לחדר האוכל הצבאי,הסלנג.
או התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מקום שהיה לאחד מסמליה המובהקים של העיר. בספר המקום שוקק חיים, התחנה בימיה הטובים, אחד ממוקדי המסחר הכי מצליחים בעיר. גם פה הצליחה הסופרת להעביר תחושת זמן מקסימלית, וזה- רק שלנו. הכי ישראלי והכי אנחנו.

הסיפור נפתח בקיץ 1991, איה לוין מתגייסת והולכת לקורס לוחמות קרביות. איה שהשאירה בבית חבר אוהב, פוגשת בבסיס במולי החובש הצבאי, והשניים מתאהבים. תוך כדי הקורס הקשה עוברת איה אירוע טראומטי שיהיו לו השלכות על כל חייה. איה עושה קאט על האירוע, ותוך כדי מרחיקה ממנה את מי שהיה בסביבתה אז, כולל מולי שהיה לצידה ותמך בה - בחושבה שזה ימחק את האירוע, אלא שהדברים לא ממש עובדים כך בחיים. בחלקו השני של הספר אנו פוגשים באיה, אישה נשואה ובעלת משפחה, בעלת עסק מצליח, הכל בחייה מסודר ונעים, והנה יום בהיר אחד מקבלת איה תזכורת מעברה כשלפתע חוזר מולי לחייה. ומערער את שלוות קיומה של איה. דברים מהעבר עולים וצפים. הפרפרים שנדמה כי עפו לעולמים מתחילים להתעורר אצל איה ונותנים לה שיעור מקוצר לחיים: קצוות שלא נסגרו היטב- יום יבוא והן תיפרמנה ויסחפו עימן את כל מה שקשור אליהן.

אהבתי את התגלגלות העלילה, שבספר ממש כמו בחיים אין שחור ולבן מוחלט. יש הרבה איזורי דמדומים שאנחנו צריכים לנווט בהם בחוכמה.

גם אם הרגשתי חיבור קצת רופף בין שני חלקי הזמן דבר שלטעמי קצת הפר את שיווי המשקל, אהבתי מאוד את הכתיבה הבשלה ואת הסיפור שנותן לי כקוראת בכלל ולישראלית בפרט - הרבה נקודות הזדהות.

יופי.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על לגנוב את השמש