ביקורת ספרותית על בית קטן ביער הגדול - בית קטן בערבה #1 מאת לורה אינגלס ויילדר
ספר מעולה

---

החודש נשאבתי לסיטואציה מבעיתה מעצם היותה בלתי צפויה ובעיקר דואבת. סיטואציה בעקבותיה בערה בי ההבנה עד כמה החיים נזילים וחסרי ערך ובאותה הנשימה עד כמה החיים הללו לא מובנים מאליהם. דווקא שאינך מצפה לזאת יש סכנה רבה שתאבד אותם תוך שניות ספורות. חיי האדם כחוט השערה הם. הדבר משול בעיניי לנמלים. אנו כמו מילארדי נמלים עמלניות, תססניות ושועטות שכף רגלו של הגורל ממתינה לדרוך על אחדות מהן. כל כף רגל תדרוך על כולן אך במקצבי ופרקי זמן שונים. בסופו של דבר, אחריתנו דומה, אך הזמן הוא הקובע כאן, הוא הביג בוס. מי יתכלה ראשון ומי אחרון? אין לדעת, אך כל אחד מאיתנו מפלל בליבו שתינתן לו טיפת זמן קטנטנה על מנת לחוות את החיים במלואם, חווייתם לפני הדממה המוחלטת.

ולא שלא הבנתי זאת קודם, לדאבוני, נתקלתי במצב לא נעים כזה לא פעם ולא פעמיים בחיי אבל מעולם לא בצורה כה מוחשית, בגיל שאני זוכרת את הפחד והחשש בחיות כה רבה, אחד לאחד, כאשר ידי נשלחת אל פניי, בעודי ממששת את האזור הפגוע והמדמם בלב הולם, ותפילה חלושה נהגת על שפתיי, תפילה שכל תכליתה תחינה אל אלוהים שלא שברתי שום עצם ושהמראה אינו מחריד כל כך כפי שהבזיקה המחשבה הראשונית למוחי.
תקרית אחת חמורה יכולה לשנות עולם ומלואו. לנתק אותנו מהווית החיים הסואנת. לגרום לנו להרהר על החיים באופן אחר. למרביתנו, הם נתפסים כדבר מה מובן מאליו. אנו חיים אותה שגרה מפהקת, אותה רוטינה מעגלית שגורמת לנו להיות מכובים. משכימים קום בבוקר, מתמתחים, ממצמצים, ממתינים שהתפר בין עולם השינה לעולם העירות יתנדף לו, מתלבשים, מצחצחים שיניים, אוכלים ארוחה חפוזה, הולכים ללימודים או לעבודה, חוזרים מאוחר, צופים בסדרה נחמדה, קוראים ספר ושוכבים לישון, נמים את שינתנו עד הבוקר. כל השבוע שב על עצמו בהעתק מדוכדך מדויק, בדומייה נרפת, כנועה, עד סופו של השבוע שזהו הזמן היחיד לרבים מאיתנו שביכולתנו לשחרר מעט מרסן החיים המשמימים, החדגוניים ולאפשר לעצמנו לנוח, להיעצר ולהתבונן בעולם כמו שאנו כמהים ולא כפי שהשגרה המעייפת מכתיבה לנו.

אני מודה. גם אני נשאבתי בעל כורחי אל רוטינה מטרטרת ומצקצקת, רוטינה שוחקת ושחוקה בעצמה. מדשדשת, מתאמצת בטיפוסה במעלי ההר. גם לה עצמה כבר נמאס אך אין מקום לקובלנות והטחות אשמה וזעם, מוכרחים להמשיך, מכורח ההרגל.
ואז קרתה הפגיעה הזאת. פגיעה שבאה לי משום מקום ובצורה טיפשית לחלוטין פשוט כי מיהרתי. כולנו ממהרים. מיהרתי להספיק את חלקי במרוץ החיים וכאשר הפגיעה קטעה את רצף החיים שלי הרגשתי מעורערת. מי הרשה לה? כעסתי וגערתי אבל גם התחלתי להרהר על חיי ועל החיים בכלל. עד כמה שהם אפסיים ועד כמה שהדברים שכיום נראים גדולים, חונקים ובלתי אפשריים, מתגמדים כאשר מתרחש אירוע בלתי צפוי שמשתק אותך, מפגיש אותך עם הפחד, עם החשש מן המוות ותוצאות של פגיעות רפואיות רציניות, והחשש שהן בלתי ניתנות לריפוי הינו רב מימדים.

החיים פסקו לי לשבוע וחצי, במסגרתה של "ההפסקה", בין כל אנקת כאב לרעותה, לקחתי לידי את ספר זה, ספר שהתחלתי לפני זמן מה ומשום מה, כנראה בשל מירוץ החיים וההספקה המתמדת של הצמדותי אליהם ובעיקר חוסר רצון, לא סיימתיו והנחתי בצד, לשעת כושר מתאימה יותר.
שעת הכושר ככל הנראה הגיעה מכיוון שזה היה בדיוק הזמן לשוב אליו. העת הנכונה לנבור בו ולשוב אל חווית קריאה שונה. אל חיים המתוארים בספר שהם שונים לחלוטין משלי. הם איטיים, מתנהלים על מי מנוחות, פחות מתועשים וכמיקליים, פחות טכנולוגיים.

זה היה תענוג. תענוג לטעום מן מרמלדת הדובדבנים הזאת, פיסה-פיסה, מתקמצנת על כל נגיסה ומקפידה לא לסיימה בחופזה כדי שהסיפור הנרקם מולי לא יתפוגג. שהטעם הערב לחיכי לא יתמוסס אלא יוותר על לשוני עוד זמן מה. להשהות את גסיסתו בטרם עת.

העולם אותו הסיפור מציג הוא עולם שהתרחש באמת. עולם אחר שהתרחש אי שם בשנות ה-80 של המאה ה-19. לורה, מחברת הספר וגיבורתו, כותבת על בני משפחתה ועל עצמה. על החיים בבקתת עץ קטנה שאביה בנה במו ידיו. היא מספרת כיצד הם התמודדו עם תלאות המקום, על המחיה במקום שומם שכזה שרק התנים, הזאבים והדובים מארחים להם לחברה. כיצד הם מתמודדים עם עונות השנה ומסתגלים אליהם בפיקחות פשטנית אך גם מורכבת. לדוגמא, את הבשר הנותר ממסע הצייד של האב הם ממליחים ומאחסנים לימות החורף הקשים. הם אף פעם לא אוכלים יותר מן הנדרש. מחשבתם נתונה קדימה. יתרה מזאת, היא משרטטת בפנינו תמונות נאמנות מהבילויים שהיו מנת חלקה ושל אחותה מרי. כאשר דודניה מגיעים לביקור הם פוצחים בריצה מהירה אל החוץ ומשתוללים כאוות נפשם בשלג הקר ובו זמנית המיטיב לנפש.
וכאשר הם מבקרים בבית סבה למסיבת ריקודים הם גם עוזרים בהכנות. לא רק סיפוריה של לורה זוכים לתיאור נרחב אלא גם סיפוריו של האב שהם לא פחות מצוינים, מרגשים ומרתקים משל הבת: סיפור אודות לחימתו הנועזת בדוב המתגלה כבול עץ, סיפורו של הסב כאשר היה צעיר ושני אחיו המבוגרים ממנו, סיפור הכנתו סוכריית שרף מתוקה שסיפור הכנתה מרתק בפני עצמו.

בכלל, האוכל הוא מרכיב מרכזי וחשוב מאוד בספר זה ובסדרת " בית קטן בערבה" בפרט. הסופרת מעניקה מקום נכבד למזונות שונים ומתארת את צורתם ואופן הכנתם בפורטרוט. למשל, כיצד האם מכינה בדייקנות חמאה, גבינות ומטעמים שונים וכל אלה לעיניהן החקרניות והנלהבות של הבנות שמרגישות שעולם חדש וצופן סוד נרקם אל מול עיניהן. עולם פשוט בתכלית אך דווקא בשל פשטות זו הוא נוגע ללב במיוחד. תמימות תמימה של פעם שלא תשוב.
גם היחסים המשפחתיים בין בני המשפחה הגרעינית והנרחבת נעימים למקרא. ארוחות משותפות, משחקים יחדיו, האב מספר לבנותיו מול האח סיפורים מסמרי שיער ומשחק איתן במחבואים כשהן מצחקקות להן. בימינו, שרוב הילדים נתונים למכשיריהם הטכנולוגיים, חוויה הורית ומשפחתית חמה שכזאת נעשית רחוקה עם כל יום שעובר. כמובן שאין זה המצב בכל המשפחות אך לפי מה שאני רואה, המצב אינו מבשר טובות. לא ניתן לנהל שיח מבלי שאדם יגניב אל המכשיר שבידו את מבטו.

בעידן הטכנולוגי של היום, שהעובדה שלילד בן 3 ישנו אייפון אינה מדירה שינה מעיניי הורים, בעידן שהאדם אינו מסתפק במה שיש לו ועיניו מביטות קדימה ברעבתנות להישג הטכנולוגי הבא, לרובוט הבא שישרת את בני האנוש ויקנה להם את הזכות להישאר בביתם, כשהם ישובים רגל על רגל ללא כל צורך בעשייה כלשהי, עולם כזה מדוקדק לפרטי פרטים, שמעניק ערך לטבע ולעבודת כפיים, הוא נדיר למדי.
הספר הזה מזכיר לנו נשכחות, שגם הפשטות היא ממש בסדר ולא שם גנאי. הספר הזה, ממש כמו החבלה שנחבלתי, הכניסוני לפורפורציות וגרמו לי עוד יותר להבין מהו הדבר החשוב באמת ומהו ערכם של הקישוטים הגרנדיוזיים שבאמצעותם אנו עוטפים את חיינו. ובכן, שוויים כקליפת השום. אין הם העיקר.

ספר הגורם לגעגוע אל שכבר הימים, אל ימים עברו, להחזיר עטרה ליושנה. להקיף עצמך בחום אנושי, אכפתיות אמיתית שאינה תלויה ברכיב טכנולוגי, ובעיקר אינה תלויה בדבר, טהורה מיסודה, וכל כולה מתבצעת במציאות, בטבע. דרך מגע אנושי ולא תכתובת וירטואלית המהווה חיקוי זול, חיוור ובעיקר לא מספק של הדבר האמיתי: תקשורת אנושית, בסיסית, וחברתית.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על בית קטן ביער הגדול - בית קטן בערבה #1