ביקורת ספרותית על מועדון המתאבדים (2016) מאת רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 11 בדצמבר, 2018
ע"י עמיחי


לצערי לא הצלחתי להבקיע את מעטה היושן הכבד שעוטף את עלילות הספר הזה.

כידוע, סטיבנסון כתב סיפורי עלילות והרפתקאות רבים, רובם מן הדמיון, מיעוטם בהשראת עלילות חייו.
אחד הספרים הראשונים שכתב היה "אלף לילה ולילה החדשים", וחלקו הראשון היה "מועדון המתאבדים".

בספר זה יש שלושה סיפורים שעניינם אחד - חשיפת התארגנות רצחנית, חסרת לב, במסווה של מועדון גברים לונדוני אפלולי אך מפואר. הסיפור השלישי מסתיים, החזיקו את נשימתכם, בתפיסת ראש כנופיית הרצח והריגתו.

התקשיתי למצוא במה להיאחז כדי לשבח את הספר.
מן הספר נודף ריח כבד של יושן, הרפתקאות שאף שערה לא תסמור בגללן, הפחד לא מפחיד, והמתח לא מותח.

צר לי, אך זו עוד קלאסיקה שלא שורדת את מבחן הזמן, לדעתי, ותרגומה החדש הוא הפניית מאמץ לכיוון שגוי.
ואם כבר הזכרנו את התרגום, אז הוא היה בסדר גמור. לא בו הבעיה.

נו, אפשר לדפדף הלאה ולא להביט לאחור.
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פואנטה℗ (לפני חודש)
אני דווקא חיבבתי את ד"ר ג'קיל והצל.
[וזה מה ששירבטתי עליו:
הטוב והרע בגוף אחד. "אילו היה אפשר...לשכן אחד מהם בזהות אחרת, היו החיים נפטרים מכל הלא-נסבל שבהם...". הלוואי שזה היה כל-כך פשוט. אז הניסוי הצליח אבל החולה מת, ומזל גדול שאי אפשר לעשות את זה (עדיין?) ונצטרך לסבול את עצמנו ולהשלים עם כל המגרעות לצד המעלות הטובות. גם רוברט לואי סטיבנסון לא חולק על זה (מחשבה מנחמת) וכותב בכנות מעוררת אהדה והזדהות – די מהפכני לתקופתו.]
עמיחי (לפני חודש)
ראשית, תודה רבה לכולם על התגובות.

פאלפ - תודה. אתה שואל שאלה טובה. יש מצב שגם אז זה לא היה מהמיטב שלו.

מחשבות - תנוח דעתך, זו ישיבה זמנית.
אני רק מנסה לכתוב את מה שאני מרגיש וחושב, על פי הענין.

פואנטה - גם את "ד"ר ג'קיל" לא אהבתי כל כך...
בנוגע לשם האמצעי, על פי ויקיפדיה יש עם זה עסק שלם.

רץ - תודה. אכן כדבריך.

אדמה - תודה. דעתי כדעתך. גם "ד"ר ג'קיל" לא משהו.

יעל - מסכים לגמרי. עם זאת, בדרך כלל הגרועים בכל זאת נשכחים.

ראסטה - תודה. מזדהה עם התחושה.
Rasta (לפני חודש)
כתבת יפה ולעניין.
לא כל קלאסיקה תספק לנו הנאה מוחלטת רק בגלל היותה קלאסיקה וכבר קרה שנשארתי עם תחושות ותהיות רבות על מה גרם לספר ספציפי להפוך לקלאסיקה כל כך מדוברת.
האחרים של סטיבנסון טובים יותר. אי המטמון אכן ספר נהדר.
תודה.
yaelhar (לפני חודש)
יש איזה טרנד היום של חידוש ספרים ישנים מאד.
יש לזה שוק: המון קוראים בטוחים שאם ספר נכתב לפני עשרות או מאות שנים, הוא "קלאסיקה" ולכן ראוי. הצרה היא שגם לפני עשרות ומאות שנים היו ספרים גרועים... ויש ספרים שאינם מזדקנים היטב.
אדמה (לפני חודש)
תודה עמיחי, לאחר 'אי המטמון' הנהדר, קראתי את 'ד"ר ג'קל ומר הייד' המאכזב. בעקבות הסקירה שלך כנראה שכאן יסתיימו יחסי עם סטיבנסון.
רץ (לפני חודש)
אני מסכים, לקרוא קלסיקה זה סוג של הרפתקה, לעתים מגלים באמצעותה מטמון, ולעתים מתאכזבים.
פואנטה℗ (לפני חודש)
אז נראה שאפשר להסתפק בד"ר ג'קל ומר הייד, רק לא הבנתי על שום מה לואיס הפך ללואי ומי צריך את הבלבול הזה...
מחשבות (לפני חודש)
התיישבת על המשבצת שלי: קוטל הקלסיקות הנורא.
Pulp_Fiction (לפני חודש)
סקירה לעניין. השאלה אם בזמנו הוא כן היה שווה?





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ