כרמליטה, לא רק שאני לא שופטת אותם, אני מעריצה אותם. אבל אני, כאמור, הייתי מוותרת על כל הצרות שלי בכיף.

אפרתי - ממה שאני מתרשמת, אנשים רואים בסרטן ברכה רק בדיעבד. הם גם כמובן אותם אנשים שנמנים על אלו שהצליחו להתגבר עליו. לפעמים המחלה מביאה תובנות חדשות או עוזרת להתייצב מול האמת. ישנם רבים שאחרי שהחלימו עשו שינויים מהותיים בחייהם, כמו גירושין, החלפת מקצוע וכו', ולהרגשתם הגיעו למקום טוב יותר בחייהם.

ככל שהדבר יישמע מוזר, ישנם אנשים שחייהם מקבלים משמעות רק כאשר נופלת עליהם צרה לא פשוטה, כמו טיפול בבן משפחה חולה או מיוחד. מכירה כמה מקרים כאלה.
אינני שופטת אותם, כפי שאיננו שופטת אחרים. כל אחד ודרכי תגובתו.


הרבה בריאות לכולם.

אפרתי, מסכימה איתך מאוד. גם אני כמוך. אמא שלי, למשל, מנסה לראות את הצד החיובי בכול, ולא מתייאשת. כשהיא נופלת, היא קמה ולא מוותרת. אני מניחה שהיא מהזן הזה.

אני מעריצה אנשים שחושבים שמכה קשה היא ברכה. אני לא שייכת לזן המופלא הזה. כשאני חוטפת סטירה אני בוכה ואף פעם לא הצלחתי לראות פן חיובי בצרה צרורה. נכון שכשחולים מתחילים להעריך כל רגע (ממש כמו שאנשים בדייאטה מתאהבים בסלט ירקות, כי כשרעבים נהנים גם מאוכל פשוט) אבל תכלס, אני מעדיפה לקבל מתנות אחרות.