הספר "לוגיקה בפעולה" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן, 2012) מאת סא"ל (מיל.) ד"ר דורון אביטל הוא ספר יוצא דופן. ראשית, משום שאף שמחברו היה בעת כתיבת הספר חבר כנסת, הוא אינו פוליטי במהותו, ושנית, משום שלרוב מי שפיקדו על אחת מיחידות העילית של צה"ל לא מוציאים מתחת ידם ספרי פילוסופיה.
את ראשית שירותו עשה בצנחנים, בגדוד 202. הוא פיקד על מחלקה ועל פלוגה בגדוד, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך עבר לסיירת מטכ"ל ואף פיקד עליה בשנים 1992־1994. בראשית כהונתו התרחש אסון "צאלים ב'", בו נהרגו חמישה מחיילי היחידה באימון למבצע "שיח אטד" שמטרתו התנקשות במנהיג עיראק, צדאם חוסיין. אביטל, שלא היה בשרשרת הפיקוד הישירה, נמצא אחראי במעגל השני (משום שבסופו של יום היו אלו יחידתו ופקודיו) ונותר בתפקידו.
הוא שיקם את היחידה ופיקד על מספר מבצעים מיוחדים שרק חלק קטן מהם נחשף (על אחד מהם אף הוענק ליחידה צל"ש רמטכ"ל). לאחר מכן, בשונה מרבים מקודמיו ומחליפיו, חש שעמד באתגר ובחר להשתחרר. הוא השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק. דרגת הסא"ל, ואפילו יהיה הקצין מפקד היחידה בה' הידיעה של צה"ל, אין בה בכדי להגדירו כאיש צבא, אך דומה שהשנים שעשה במדים צבעו בגוון צבאי את הספר.
שדה הקרב, כתב, "כמו גם שדה האימונים, הוא כר דשא מייצג ביותר לאקסיומה זו של מה שניתן לקרוא לו חובת השתיקה. יעידו צנחנים בני דורי ודורות קודמים על ערך הקימוץ במילים והשתיקה כערך מכונן" (עמוד 254). הכוונה ברורה, אך צריך לומר ביושר שבצנחנים יש גם (לצד השתיקה החיובית הזו) הרבה קשקשת.
החסכנות הזו במילים המחישה לו את מלוא אחריותו כשמונה למ"מ הסיור בגדוד 202 ועמד לצאת עם אנשיו לאימון בגבעות סמוך לדימונה. הוא ציפה למילות הסבר והדרכה מהמ"פ, אך זה שתק. "אחר כך אמר, אלו הג'יפים ואלו הם אנשיך, בשלישי או ברביעי אפגוש אתכם בקפה בדימונה" (עמוד 255). במילים אחרות, אתה אחראי. באחריות הזו, למשימה, לאנשים, לסיכונים ולמענה עוסק הספר שכתב.
במלחמת של"ג, פיקד אביטל על הפלוגה מסייעת בגדוד הצנחנים 202, עליו פיקד סא"ל ישראל "רלי" רמות. הגדוד נחת מהים עם כלל החטיבה, ועשה דרכו בלחימה בציר ההררי לעבר ביירות. כמ"פ הוא בלט בקור רוחו וביכולתו לקרוא את תמונת הקרב ולקבל החלטות נכונות במהירות. עפר שלח, שבטרם המלחמה שירת במקביל אליו כקצין צעיר בצנחנים, כתב בשעתו שחבר משותף שלהם תיאר את אביטל במילים "המושיע הגדודי".
יש לציין שהפיקוד הבכיר של צה"ל הנחה את כוחות החי"ר להילחם כששכפ"צים לגופם. כעבור כמה ימים הוטל על הגדוד לסייע לחטיבת השריון 188 שתקפה את הכפר סיל, ולכבוש את גבעת הרדאר ששלטה על הכפר. בתנועה בשטח הררי וסבוך, בחום הלוהט של יוני, המחיר של סירבול, איטיות וחוסר ערנות עלול להיות יקר. בשל כך החליט אביטל "לא לכבד את הפקודה ולהילחם ללא שכפ"צ, אחרת, כך הוא חש, לא יוכל להוביל את הקרב כראוי" (עמוד 56). רבים מחייליו עשו כמותו.
כעבור זמן קצר אביטל זיהה "את מה שמתברר כחוליית פת"ח חמושה וממתינה. אלמלא הקדימו הוא וחייליו את האויב במכת אש חדה וקטלנית, התוצאות יכלו להיות הרות אסון" (עמוד 57). בלי השכפ"צים היו הוא וחיילים מהירים ויעילים. אבל מהלך כזה לגיטימי רק בתנאי שהמחליט מקבל על עצמו את מלוא האחריות.
פלוגת המסלול של הגדוד, שהגיעה ראשונה לגבעת הרדאר, נתקלה בכוח קומנדו סורי שלחם בנחישות ובלם את התקדמותה. "לעומת לוחמי הפלוגה הצעירה המוכרעים מעוצמת החום, מהמשקל העודף וממכת האש המפתיעה בחדותה ובעוצמתה, לוחמי הפלוגה הבוגרת ממערב קלים ומהירי תנועה. מיד לאחר ההיתקלות בוואדי עם לוחמי הפת"ח, הם רצים במעלה השלוחה ונחלצים לעזרת חבריהם. הם חוברים אליהם, ממשיכים במתקפת נגד והודפים את הסורים" (עמוד 57).
בהמשך הכווינו אביטל וחייליו אש ארטילרית יעילה לעבר הכוח הסורי בפאתי כפר סיל ופגעו בו קשות. למרות ההצלחה הגדוד קיבל פקודה לסגת ופלוגתו של אביטל הובילה את התנועה חזרה לקווי צה"ל. הלקח מן הקרב הוא כי "ביטחונות נושאים בחובם סיכון; וכי בניגוד לסיסמה הידועה, לא רק שניתן להיות זהיר מדי ומאובטח מדי, אלא שאסטרטגיה כזו צופנת בחובה סיכונים קשים ובלתי צפויים" (עמוד 58).
בספר הציג אביטל את מה שכינה כ"מצולע הביצוע", המחשה גיאומטרית של "המתח הבסיסי המתקיים בין כלל מרכיבי הפעולה המבצעית ופעולה ככלל" (עמוד 11). יחסי הגומלין שמתקיימים בין צלעות המצולע הם ביטוי למתח היסודי בין השותפות במטרה לתחרות על משאבים בין המשתתפים השונים ואחריותם.
כשהמתח הזה, הזהיר, "אינו מנוהל, כלומר, כאשר אופטימיזציה לוקלית של כל אחד מהשותפים מאפילה על האופטימיזציה הגלובלית הנדרשת לטובת הצלחת הפרויקט, חזקה שמאמצי התכנון והביצוע יפגשו על אם הדרך כישלון – קריסה של מצולע הביצוע" (עמוד 11).
מבצע מיוחד, כתב, "מתאפיין יותר מכול במרווחי טעות קטנים או בתמרון במרחב של סד משאבים מבצעיים הדוק ולא סלחני במיוחד" (עמוד 75). מכאן, "שהדרישה כי תכנון יהיה "מדויק ונוקדני" – ניסוח מקובל אצל מפקדים ולוחמים במבצעים מיוחדים – עלולה להכיל אותו כשל של תכנון "מדויק מדי", כלומר תכנון ללא שוליים מבצעיים בריאים. "תכנון רחב" יכול להיות ביטוי מתאים יותר, המתאר טוב יותר את מה שאנו מחפשים בתכנון" (עמוד 107). לכן יש לקיים "דיאלוג עם המשימה" (עמוד 83), כדי לבצעה (ולא, חלילה, להתחמק מביצועה) ולא לדבוק בה באופן עיוור.
כקצין צעיר השתתף אביטל במבצע "ערבית", פשיטה שביצע כוח צנחנים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר (ייה), באפריל 1981. הכוח הוטס במסוקים ונחת במרחק רב מן היעד. במהלך התנועה אל היעד אחד החיילים ניתק מן הכוח והוא נעדר. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), בעצמו "צנחן ותיק" (עמוד 85), הורה אז לעצור את הפשיטה ולהתמקד במציאת החייל. למעשה, הרמטכ"ל שינה את צלע המשימה במצולע הביצוע. במקום לפשוט על בסיס המחבלים הפכה המשימה להיות איתור של החייל האובד. לאחר שזה נמצא הורה הרמטכ"ל על קיפול הכוחות.
למרות הפקודה, נוכח לחץ כבד מצד הכוח בשטח, החליט הרמטכ"ל "לתת לצנחנים עשר דקות יקרות. אם יגיעו לנקודת ההיערכות בתוך עשר דקות, תושב המשימה המקורית על כנה. וכך גם קורה, תנועה מהירה לנקודת ההיערכות, היתקלות מלפנים עם עוד תשמוע קרוב, אך המשימה יוצאת לדרך. קרב מהיר וקצר, היעד נכבש, האויב מוכרע, הטנקים והנשק הכבד מופצצים. לכוחותינו הרוג ופצוע. הכוח מנתק במהירות למסוקים הממתינים לו, כשהחילוץ מתבצע תחת אש ארטילרית כבדה" (עמוד 85).
היתה פה לקיחת סיכון, כמו גם החלפה נוספת של צלע המשימה במצולע. שוב הוחזרה המשימה המקורית על כנה, והיא אף בוצעה במלואה. כאן בא לידי ביטוי, הסביר, האופי הפרדוקסלי של התמודדות עם סיכון, "כיוון שמי שרוצה לנצח בקרב מול סיכון, כדאי לו שיסתכן וייקח סיכון" (עמוד 86). לכך, כתב, מכוונת סיסמת "המעז מנצח" שטבע מקים יחידת השירות המיוחד (S.A.S) הבריטית, דיוויד סטירלינג, שאומצה גם על ידי סיירת מטכ"ל.
דוגמה אחרת שהביא היא מבצע "עוקץ ארסי", עליו פיקד בשלהי תקופתו כמפקד סיירת מטכ"ל, במאי 1994. היתה זו "פעולת קומנדו נועזת וארוכת טווח בלבנון, שבה נחטף מביתו מוסטפה דיראני, מנהיג הפלג השיעי הקיצוני "ההתנגדות המאמינה" המקורב לחיזבאללה ולאיראן" (עמוד 17).
הכוח בפיקודו הוטס בלילה במסוקים לעומק לבנון, ונע לעבר הכפר קצר נבא. עד מהרה, כתב, "הדמויות פושטות, מטפסות, וכבר הן במבנה עצמו. את דרכן בנתיבי חדרי המדרגות, החדרים והמסדרונות הצרים הן יודעות ומכירות היטב. השקט המיומן מופר ומזמין כעת פעולה חדה, זריזה ומהירה. שתיים מהדמויות מגיעות בדיוק של חלקיק שנייה אל מיטתו של מי שמתברר כעת כתכלית הפעולה כולה. ידו נשלפת, אוחזת את האקדח הכסוף המונח למראשותיו, ונעצרת כשהוא חש את קנה האקדח שאחת הדמויות מצמידה לרקתו" (עמוד 16). הכוח כפת את דיראני ונסוג אתו לעבר נקודת החילוץ.
אחיו של דיראני ביקש לעצור את החוטפים וירה ברובה ציד לעבר הלוחמים. אך "מספר מדוד של יריות אזהרה, ומיד צייני הלייזר של כוונות רוביהם של החוטפים מתבייתים על גופו של האח. האח מזהה לפתע את הנקודות האדומות המרצדות ומבין באחת עד כמה קרוב מותו, אם רק יתמיד בקרב העיקש. הוא חדל לפתע מהאש ויורד על ברכיו. נראה כי שום השכל והאיפוק האצורים באצבע הפורטת על ההדק של הכוח התוקף, יש בהם עוצמה גדולה הרבה יותר מעוצמת המעוף של כדורי רובים" (עמוד 17). הכוח המשיך בנסיגה תחת אש עד שחבר הכוח למסוקי החילוץ ושב ארצה.
היכולת של צלפי היחידה לאיים בירי אך לא לירות באחיו של דיראני היא דוגמה לדיאלוג עם המשימה ולחופש פעולה שניתן למפקדים בשטח לפעול כראות עיניהם נוכח מצבים שאף שבוודאי נצפו בנוהל הקרב, חסרו את ההקשר המדויק שניתן להבין במלואו ולייצר לו מענה מתאים רק במשימה עצמה.
אביטל הגיש לקורא ספר כתוב היטב, מורכב, ומרתק שבו הציג גישה להתמודדות עם מצבים מורכבים, בין שבקרב, במבצע מיוחד ובחיים בכלל. בספר דילג המחבר בין שלל הדוגמאות, האישיות ואלה שמגיעות מעולם הפילוסופיה, הספרות, ההיסטוריה הצבאית והקולנוע, ומוצגת בו גישתו שלפיה "אנו חיים תמיד בסביבה של פעילות רוויית סיכונים, והתמודדות עם סיכון אינה על ידי התחמקות ממנו, אלא על ידי פעולה יזומה של התמודדות וחיכוך עמו במחשבה ובפעולה" (עמוד 56).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
