הבוקר השני שלנו בדירת אירוח במושב באצבע הגליל, נפתח במלחמה. אני יודעת שלא שמעתם על זה כלום, אבל השכנים בוודאי שמעו. זו היתה מלחמה משפחתית, כולם נגד כולם. בצר לי פניתי לחברות הפייסבוק שלי, כי ככה זה. גם בנופש אני מחוברת למסכים שונים, והן הרגיעו אותי שככה זה: בנופש משפחתי צפים מתחים שונים שלא עולים בשגרה, והחכמה היא לדעת איך לצאת מהם אחר כך, כי ברור שמלחמות כאלה תהיינה.
עם הניסיון שצברתי ועם התובנות החדשות, ממש לא ברור מה חשב לעצמו ריצ'ארד כשהזמין לשבוע שלם של נופש כפרי את אחותו אנג'לה ומשפחתה לנופש משותף באיזור הכפר האנגלי. נכון שאמכם נפטרה לא מזמן, נכון שהקשר בינכם ניתק עם השנים, ונכון שיש הרבה פערים שרצוי לגשר עליהם. אבל שבעה ימים? כולכם ביחד? באיזור לא מוכר? ובלי קליטה סלולרית? ועם צפי סביר לגשם שיסגור את כולם יחד בלי יכולת להימלט? או שהוא לא חשב מספיק. לגישור על פערים, מומלץ להתחיל בקטן. לשבת אח ואחות לכוס קפה פה ושם. אחר כך להזמין לארוחה משפחתית. לקוות שבני הזוג יסתדרו זה עם זה. לקוות שהמתבגרים יסתדרו ביניהם בלי יותר מדי פיצוצים. אחר כך אפשר להתקדם הלאה, אם רוצים לחזק את הקשר.
אבל ריצא'רד לא שעה לקול ניסיוני, או שמא זה היה מארק האדון שהחליט להתעלל בו. ריצ'ארד הביא את אשתו ואת בתה מנישואיה הראשונים. אנג'לה באה עם בעלה המובטל, עם שני המתבגרים שלה, ועם הילד בן השמונה. וכך מצאו את עצמם שמונה אנשים בבית אדום אחד, למשך שבעה ימים. שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מזה. ואכן נראה שלא ממש יצא.
תחשבו על זה רגע. שמונה נפשות, שלכל אחת הרקע שלה, האישיות שלה, הנושאים הלא סגורים שלה. בבית אחד. ותחשבו גם על זה: שמונה דמויות ראשיות בספר אחד. זה מבלבל לא רק לדמויות. גם לקורא. תחשבו בכמה אינטראקציות בינאישיות מדובר. בכל רגע עצמתי עיניים וחשבתי: "אנג'לה וריצ'רד" - אה, הם האח והאחות, בגללם כל הבלגן. "ריצ'ארד ודומיניק" - גיסים. דומיניק הוא הבעל המובטל של אנג'לה, ואילו ריצ'רד רופא מצליח למדי. "לואיזה ומליסה". אלה לא סוגים של צמחים לחליטה, אלא אם ובתה, לואיזה נשואה לריצ'ארד, ומליסה היא ביתה הביצ'ית בת ה-16. "מליסה ודייזי" - בערך בנות דוד, בנות אותו גיל, אלא שדייזי גם נוצרית אדוקה, למורת רוחם של כל הסובבים אותה. "דייזי ואלכס" - אח ואחות, מתבגרים שניהם, עם כל הסיבוכים הנלווים. "אלכס ובנג'י" - אחים, בהפרש גיל גדול למדי. על בנג'י הכי ריחמתי. ילד בן 8 בין שבעה מבוגרים ומתבגרים נרגנים. לא קל.
גם בקורא מארק האדון מתעלל קשות. תמיד שנאתי את הכותבים שכותבים ספר משתי נקודות מבט או יותר, וטורחים לכתוב בכותרת כל הפרק מאיזו נקודת מבט הוא נכתב. חשבתי שאם הסופר לא מצליח לתת קרדיט לקורא המשכיל, ואם הוא לא מצליח לכתוב "קול" נבדל לכל אחת מהדמויות, אז אולי עדיף לוותר בכלל. האדון עושה הפוך. הוא נותן קרדיט לקורא. יותר מדי קרדיט למעשה, שכם זה לא שהפרקים עוברים בין נקודות מבט, אלא שהפסקאות עוברות. כל פסקה נכתבת מנקודת מבט אחרת. הקפיצות מעייפות, ולא ניתן מספיק אופי לדמויות, כך שאין לאף אחת מהן "קול" נבדל משלה. היה עדיף להתמקד באחת או שתיים, ולרכז את העבודה.
האדון כתב ספר אחד מעולה, והוא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". כל שאר הספרים מפרי עטו שיצא לי לקרוא, לא התקרבו ליצירה הזאת. על הספר הזה אפשר לוותר, ובקלות רבה.
