ביקורת ספרותית על מרדף אהבה גורלי מאת לואיזה מיי אלקוט
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 29 באוגוסט, 2018
ע"י פַּפְּרִיקָה


"אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה", סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות."

מבין ארבע האחיות מארץ', רובנו מאוהבים בסתר בג'ו. שלוש האחרות הן נשיות ועדינות וגינוניהן מלאי חן; ג'ו אומרת מה שהיא חושבת, ונשמעת לָראוי ולַנכון, אבל לאו דווקא לַמנומס. לא אכפת לה איך היא נראית ולא משנה לה מה יחשבו עליה; היא מצחיקה ומחוצפת ודעתנית ומקסימה ואימפולסיבית, והיא כותבת באותה אובססיביות שכל מי שלא יכול אלא לכתוב מכיר.
מקובל לראות ב"נשים קטנות" רומן אוטוביוגרפי או אוטוביוגרפי למחצה. כמו ג'ו, לואיזה מיי אלקוט גדלה במשפחה ענייה אך אוהבת; אביה, כמו מר מארץ', היה פילוסוף-אוטודידקט והשפיע עליה רבות; כמו ג'ו היא היתה טום-בוי חסרת תקנה, וכמוה חלמה להיות סופרת מפורסמת.
למעשה הדמיון ביניהן מדהים ממש... חוץ מהסוף.
כי לואיזה הגשימה את מה שחשבנו לתומנו שג'ו תעשה: היא נשארה רווקה, היא כתבה ספר מצליח, היא הצליחה להתעשר מכתיבה ולפרנס את המשפחה שלה...
...ואילו ג'ו נישאה לפרופסור באר הזקן, הפסיקה לכתוב, ילדה שני ילדים והקימה בית מחסה לנערים.

למה? כלומר איך? כלומר, מה לעזאזל?
כל אלה שאלות ראויות, וכבר נכתבו עליהן לא מעט מילים
(מי שאהב את נשים קטנות וממש רוצה לסבול קצת יכול לקרוא למשל את המאמר האיום הזה -
https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/08/16/little-women/
- שיגרום לו סבל צרוף אבל יציע תשובה הגיונית למדי. תשובות נוספות אפשר למצוא באחרית הדבר של רינת פרימו להוצאה החדשה של נשים קטנות. אני משערת שגם כאן בסימניה בביקורות על הספר יש לא מעט תשובות, תרעומות ופקפוקים. והנה מצאתי גם תשובה ישנה שלי, מפעם, מזמן -
לגבי הכתיבה. אנחנו אוהבים את ג'ו כי היא לא גיבורה קלאסית (מהתקופה ההיא, כן?) ויש לה שאיפות בתחומים אחרים לגמרי משל מג ואיימי. היא כותבת. היא כותבת בנשמתה, זה ברור - הקדחת הזאת שאוחזת בה בזמנים לא צפויים. ההערצה לכתיבה שלה עצמה והסלידה ממנה שבאות בגלים זו אחר זו. ההסתגרות בעליית הגג ושימות-העולם-יש-לי-השראה-עכשיו.
לורי תומך בכתיבה של ג'ו ומעודד אותה, אבל לא משאיר בה חותם. הוא לא מעז להתערב. למה?
אולי הוא מהאנשים שחושבים שכתיבה היא דבר קדוש, שאסור לשנות אותו. יש לי חברה כזאת. היא בחיים לא תתקן לי סיפור, ולא משנה כמה אבקש.
אולי לא רואה את עצמו כמי שיכול להעיר. אני כל כך רואה את ג'ו חובטת בו עם הכרית ההיא אם רק ינסה.
ואולי הוא רואה בזה תחביב חביב, כמו הציור של איימי (גם אני מציירת, אבל זה לא טירוף רגשי אצלי כמו כתיבה, ודי ברור שהציור של איימי לא דומה בשום דבר לכתיבה של ג'ו). תחביב שהוא תומך בו כי הוא אוהב את ג'ו ורוצה בהצלחתה אבל רילי, מה יש לעשות עם כתיבה? ועוד אישה?
כי מה יקרה אם ג'ו ולורי יתחתנו? כתיבה וילדים? ברור למי יש זכות קדימה.
וכאן נכנס לתמונה מר באר. למר באר יש דעות נחרצות על כתיבה ראויה ולא ראויה, והוא מביע אותן באזניה של ג'ו ומשפיע מאוד על הכתיבה שלה. אבל כשהם מתחתנים - ואנחנו מגלים את זה בפרולוג של סטקטו מהיר - שטף של בשורות ועדכונים ודמויות חדשות - ג'ו מפסיקה לכתוב.
אז למה.
העורכת טוענת (ויש היגיון בדבריה) שאלקוט רצתה לעשות את זה לא טבעי. היא רצתה שבבת אחת נמצא את ג'ו המופרעת והמקסימה שלנו רעיה מאושרת ואמא לילדים ואם בית לעשרים יתומים. היא רצתה שנבין שהיא חולמת על עתיד אחר לג'ו, אבל עתיד כזה הוא בלתי אפשרי בעולם בו היא חיה.
לכן היא השיאה אותה למר באר הזקן והזר במקום ללורי - היפהפה, המקסים, העשיר. לכן היא הוסיפה לה עוד ילדים זרים מעבר לילדיה שלה. לכן ג'ו צריכה להפסיק לכתוב, לגמרי - כי אולי היינו עשויים לחשוב שזה לא כזה גרוע, את מבינה. אם ג'ו ולורי היו מתחתנים והיו להם שניים - שלושה ילדים יפים וג'ו היתה ממשיכה קצת לכתוב בין לבין, היינו עשויים לחשוב שזה סוף הולם. לדעת העורכת, אלקוט חשבה שהוא ממש לא.
אבל אני חושבת שאלקוט מאמינה שכתיבה היא אש. היא בוערת, זה נכון, אבל היא עלולה גם לאכל אותך. זה הכל או לא כלום. אי אפשר לבעור על אש קטנה. וזה מתחבר לי עם קטעים של פול אוסטר אבל זה כבר עניין אחר.
אז אולי לא אופיר (משאלה אחת ימינה) הוא טוטאלי. אולי כתיבה היא טוטאלית. אולי כתיבה מניעה אותך עד שאתה צונח נטול כוחות לגסוס באיזו פינה.
ואז אתה צריך לבחור: לחיות את החיים או לכתוב אותם.
ואז אתה צריך לחיות עם האובדן של אחד משניהם.
היה פה פעם דיון בקבוצת סקרים שבו כולם הסכימו שיוצרים סובלים יותר. אבל אף אחד לא רצה לוותר על היצירה. גם אני לא רוצה, ואני לא בטוחה שהייתי מסוגלת.
הזכרתי כבר את פול אוסטר? ב"מר ורטיגו" שלו הגיבור לומד לעוף, אבל בסופו של דבר נאלץ לבחור בין תעופה לליבידו - הבחירה הכי עירומה, הכי מופשטת, בין יצירה לחיים.

אני כבר לא לגמרי שלמה עם התשובה הזאת, למען האמת. והיא גם חלק מדיון אז אני לא בטוחה עד כמה היא מובנת. אתם מתמודדים, נכון. יופי.)

אבל לא זאת הנקודה שלי הפעם. הפעם אני רוצה לדבר על משהו אחר.
זוכרים את הרומנים הסנסציוניים שג'ו כותבת? זוכרים איך היא נרגשת לקבל כסף, אפילו תמורת זבל מוחלט, כסף בשביל המשפחה, לא בשביל עצמה או משהו? זוכרים איך פרופסור באר מגנה את הסיפורים האלה בלהט ובחום לב כאלה שג'ו שורפת אותם ונשבעת לא לכתוב כאלה שוב?
ובכן, הנה הם לפניכם.
לגיבורה של "מרדף אהבה גורלי" קוראים רוזמונד, וורד העולם, אלא מה, והיא יפהפיה ונבונה וטראגית, והיא מתאהבת בנבל שכבר נשוי אבל היא לא יודעת את זה ויש לו בן שהוא לא מכיר בו והוא לא מהסס להרוג, ויש גם נזיר שהוא בכלל דוכס לשעבר וגם שחקנית תיאטרון טובת לב ויפהפיה (דא) ובסוף, ספויילר! הגיבורה מתה והנבל מתאבד והנזיר יתאחד עם רוזמונד בגן עדן!
(שמואל ארגמן בגרסה נוצרית, בחיי)

כשראיתי בחנות ספרים משומשים את הכריכה, את שם הספר, את שם הסופרת, איכשהו היה ברור לי מייד שאלה בדיוק הרומנים למשרתות שג'ו כתבה בזמנו, ורציתי בכנות לראות עד כמה זה גרוע.
(מאוד.)
(אבל זה מבדר.)
(כה מבדר.)
ומשעשע אותי מאוד הרעיון שאלקוט היתה מוכרחה להמציא דמות שתנזוף בה על כתיבת טראש:
"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה, אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה."
אני בפירוש לא מסכימה איתו, עם האלטר-אגו של אלקוט. כתיבת זבל היא לא פשע, גם אם אינה דבר להתפאר בו. ואם זה מה שמפרנס משפחה, איך כתוב אצלנו? "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". למי אכפת?

לאלקוט עצמה יש סיפור חיים מדהים, אגב. כשהאחיות מארץ' נשארו בבית, היא התנדבה כאחות במהלך מלחמת האזרחים; היא היתה סופרג'יסטית ופעילה נגד עבדות; היא גם גדלה, מסתבר, בקומונה הטבעונית הראשונה בארצות הברית. בחורה כמו רוזמונד היתה התגלמות הטיפוס שהיא בזה לו בציטוט שבראש הביקורת, ואפילו ג'ו היא רק מעט ממה שהיתה היוצרת שלה. היא נפטרה רווקה וצעירה למדי, עוד לא בת שישים, אבל נשים קטנות לפחות נשאר, ולעזאזל השוביניזם והטפות המוסר, בעיניי הוא עדיין מעולה.
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מוּמוּ (לפני 5 חודשים)
ביקורת מקסימה
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
מרדף האהבה הגורלי הוא בשביל אף אחד. ברצינות.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
את נשים קטנות קראתי בילדותי הרבה פעמים וכמובן שהייתי מאוהבת לחלוטין במשפחה הזאת. לפני כמה שנים רכשתי את ההוצאה המחודשת, אבל ממש אין לי סבלנות לקרוא. התחלתי קצת ונטשתי. אז מרדף האהבה הגורלי בטח לא בשבילי.
מורגנה לה פיי (לפני 5 חודשים)
נכון!!!!
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
והנסיעה לחו"ל!!! זה היה כל כך לא הוגן!
מורגנה לה פיי (לפני 5 חודשים)
האמת אהבתי את זה שהיא יורדת ממש על הקטע שאיימי זורקת את הספר שלה לאש.
תמיד עיצבן אותי מה שקרה שם.
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
רויטל, מסכימה. והיום זו גם לא אומללות עד כדי כך מצויה. טוב נו, מול סיפור החיים האמין-להדהים של לסלי, יתמות באמת נראית פיקניק.

בילבו - צודק בכל מילה.

מורגנה - נכון, כשהיא קטלה את עניין האישה הקטנה הייתי איתה במאה אחוז.
מגורים משותפים, קופה משותפת, מטבח משותף טבעוני, משק חקלאי משותף שאין בו שום שימוש בחיות.
מורגנה לה פיי (לפני 5 חודשים)
מדויק!!
קראתי את הכתבה ששלחת היא נוראית, אבל הגיונית להחריד.
אבל אני מודה שיש בה משהו מספק סוף סוף כמה חלקים בספר מקבלים את מה שמגיע להם.
קומונה טבעונית?
בילבו באגינס (לפני 5 חודשים)
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
"רק האומללות המצויה של ילדה שאין לה איש שידאג לה כמו שצריך"
היום - בהחלט היינו קוראים לזה טרגדיה...
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
תודה רבה, אתל! טוב, אם להיות כנות, גם נשים קטנות חוטא בהטפות מוסר מתמשכות; אבל שם לגיבורות יש אופי, ולא רשימת מכולת של תכונות.

רויטל, וואו. לא היה לי שמץ מושג. ליד זה אן באמת נראית מאושרת באופן מחוצף כמעט.
("את היית מאושרת מדי כל ימי חייך, גברת בליית," אמר קפטן ג'ים מתוך הרהור [...]
"ילדותי לא היתה מאושרת ביותר בטרם בואי לחווה הירוקה," אמרה אן [...]
"אולי לא - אבל זאת היתה רק האומללות המצויה של ילדה שאין לה איש שידאג לה כמו שצריך. לא היתה לך טרגדיה בחיים שלך, גברת בליית. והחיים של לסלי העלובה היו כמעט אך ורק טרגדיה.")

מסכימה, לא מחייב בכלל שזה מה שהיא חושבת. אדרבא, מאחר וללוסי מוד מונטגומרי יש יותר חוש הומור, ייתכן שהיא אפילו מלגלגת כאן בעקיפין על עמדה שנתקלה בה. בהמשך הציטוט קפטן ג'ים אומר "רק תביטי ב'אהבה מטורפת'! אישה כתבה אותו ורק תביטי בו - מאה ושלושה פרקים שאפשר לספור אותם בעשרה". אז לא קראתי את "אהבה מטורפת" אבל רק מהשם אני יכולה לנחש שאין הרבה קשר בינו לבין אן.
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
הכומר לקה במניה דיפרסיה...
אז החיים לצדו כנראה לא היו קלים.
ולשים משפט בפיו של גיבור לא מחייב הזדהות עם המשפט...
https://xnet.ynet.co.il/xo/articles/0,7340,L-3109005,00.html

על לוסי מוד מונטוגומרי^
וסליחה על הסטת הדיון.
פשוט זה קו משותף מעניין ביניהן שחשבתי עליו לא פעם.
סקאוט (לפני 5 חודשים)
התקציר שלו היה נשמע מעניין. וחוץ מזה, זו לואיזה מיי אלקוט ולכן אני חושבת שאקרא. [ובטח אתחרט על זה אחר כך...נו, לפחות תוכלו להגיד לי: הזהרנו אותך]
אתל (לפני 5 חודשים)
כתבת מדויק כל כך.
אחרי שקראתי את הספר הזה שקעתי בזעזוע של שבוע. העלילה הייתה מגוחכת לחלוטין, ואת רוזמונד לא סבלתי, אבל הנורא באמת היה שזה נכתב על ידי לואיזה מיי אלקוט. חיכיתי לרגע בו הסופרת תצחק על הכל, וזה לא הגיע.
לא חשבתי בכלל על ההקשר של הרומנים של ג'ו, אבל כשאת מציגה את זה ככה זה הכי הגיוני בעולם. אז תודה, הרגעת אותי :)

סקאוט, אל תקראי אותו.
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
סתם סקרנות, סקאוט, מה בדיוק נשמע לך כל כך מעניין? האם זה היה השמואל ארגמן שעשה לך את זה?

תודה רבה רויטל :)
ללוסי מוד מונטגומרי היו נישואים אומללים? הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהיא היתה נשואה לכומר (כמו פיל!)
ואגב, גם היא שמה בפיו של קפטן ג'ים את האמירה "אישה כותבת אף פעם לא יודעת מתי להפסיק"; לדעתו, "נשים הן יצורים מענגים, שיש לתת להן זכות הצבעה, וכל דבר אחר שיחפצו בו, ותבוא הברכה על ראשן; אך הוא לא האמין שהן מסוגלות לכתוב."

תודה, גריפין :)

ידעתי שתיתפסי לזה, בייק. למעשה אבא של אלקוט הקים את הקומונה הטבעונית הראשונה בארה"ב. הוא נשמע איש מעניין נורא. בין השאר הוא הקים בית ספר (מזכיר לי מישהו), שנסגר אחרי שהוא קיבל תלמיד שחור.
האופה בתלתלים (לפני 5 חודשים)
קומונה טבעונית? הו

אני הייתי בבית של לואיזה מיי אלקוטטט
גריפין (לפני 5 חודשים)
נעים מאוד לקרוא את הסקירה שלך פפריקה!
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
ביקורת מרתקת. לא זכרתי בכלל את הקטע הזה, של הרומנים הסנסציוניים של ג'ו.
כנראה שהגיע הזמן לקרוא שוב את נשים קטנות.

ואני חושבת מיד על לוסי מוד מונטוגומרי, כמה עשורים מאוחר יותר, שבעצמה הצליחה לשלב בין נישואים לכתיבה (אם כי נישואיה היו, ככל הנראה, אומללים למדי), אבל גם היא, כמו לואיזה מיי אלקוט, לא נתנה לגיבורה שלה להנות מאותה פריווילגיה.

האם זו הנקמה הקטנה שלה באן, שהכל בחיים הצליח לה כל כך (בניגוד לכותבת שלה)?
ואולי, אולי היא דווקא האמינה שהכתיבה היא המפלט עבור מי שלא הצליחה לממש את עצמה בדרך ה"אידיאלית" של נישואים מאושרים וגידול ילדים.
סקאוט (לפני 5 חודשים)
לואיזה מיי אלקןט כותבת מוכשרת. אהבתי מאוד את ספרה נשים קטנות. על הספר הזה לא שמעתי אבל אני אחפש אותו. נשמע מעניין. יש ללואיזה עוד ספר שנקרא המסכה או כוחה של אישה, קראתי אותו והוא נפלא ומותח.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ