תדמיינו לכם, שיום בהיר אחד, מישהו קם ומחליט שהוא הולך לחזור בזמן, כדי למנוע את רצח רבין.

תדמיינו שהוא מצליח.

עכשיו, תדמיינו איך המהלך הזה הולך להשפיע ברמה הלאומית - אולי יהיה שלום? אולי הארץ שלנו תיראה שונה מבחינה גיאוגרפית, מכפי שהיא כיום?

ועכשיו, תדמיינו איך המהלך הזה הולך להשפיע עליכם ברמה האישית. תחשבו רגע על האפשרות הזאת, ההזויה אמנם אך בכל זאת אפשרית, שאם רבין לא היה נרצח והרצח הזה היה נמנע, לא הייתם נולדים. שההורים שלכם כתוצאה מכך לא היו מוצאים את עצמם זה עם זו וזו עם זה. או שכן הייתם נולדים, אבל פשוט לא הייתם... אתם. שהזיהות שלכם, השם שלכם, התחביבים שלכם ועיסוקכם בחיים, היו אחרים.

מוזר לחשוב על זה, אבל אולי בזכות כמה יריות, בזכות זה שיגאל עמיר נכנס לכלא אחר כך, בזכות זה שהימין עלה לשילטון, בזכות זה שנוצר קרע בעם בין ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, חרדים וחילוניים - בזכות כל אלה, ועוד רצף של אירועים קטנים שקרו בעקבות האירוע הגדול הזה של רצח רבין - בזכות כל אלה, אתם מי שאתם כיום, והחיים שלכם הם כפי שהם כיום?

שאם המישהו הזה, נגיד איזשהו קרוב משפחה שלכם או מכר, שקם יום בהיר אחד ומחליט לנסוע בזמן ולמנוע את רצח רבין - היה מגלה, לאחר שהיה מצליח למנוע את הרצח, שאתם כבר לא קיימים, ולמעשה הוא כלל לא קרוב משפחתכם או מכרכם יותר?

***

בספר הזה אין רצח רבין, אבל יש כאן מנוע שנקרא "מנוע גוטריידר", שליונל גוטריידר, מדען מבריק, יצר כדי שהאנרגיה שבני האדם משתמשים בה, לא תהיה מיוצרת מגורמים מזהמים או מתכלים, אלא מכדור הארץ עצמו, כלומר מתנועת הסיבוב שלו. המנוע הזה עשה פלאים, והצליח ליצור עולם אוטופי ומושלם, במין מציאות מקבילה למציאות העגומה שאנחנו מכירים.
תום בארן חי במציאות הזו. גם אבא שלו, כמו גוטריידר, הוא אדם מבריק. אביו אחראי על המצאה של מכונת זמן. מכונת הזמן הזו, מסוגלת לשגר אנשים אל אותו אירוע היסטורי מדובר בו ליונל גוטריידר המדען המבריק יצר את מנוע הפלאים שלו.

אז תום בארן חי את החיים שלו בצל הפירסום של אביו, חווה בין היתר אהבת נעורים מטריפה, שלאחריה מגיעה מפלה קשה (לא אפרט על כך).
בסופו של דבר, תום בארן מוצא את עצמו משתמש במכונת הזמן של אביו, כשהוא משתגר אל העבר, למשרדו של גוטריידר, בו המדען נמצא שקוע ביצירת המנוע המפורסם שלו.

העניינים מתגלגלים, ותום בארן מוצא את עצמו, כתוצאה מטעות טכנית וכשל במערכה, וגם מטעות אישית שלו, משנה, בעל כורחו, את מהלך העניינים, ומונע את יצירתו של מנוע גוטריידר.

ואז, הוא מתעורר בבית חולים, ומגלה שהוא בכלל לא תום, אלא ג'ון. שהוא לא נער חסר ערך שחי בצילו של השם המפורסם של אביו, אלא ארכיטקט מצליח ומבטיח בפני עצמו. שאבא שלו לא יצר שום מכונת זמן ושכל הקשר שלו לזמן מסתכם באובססיה שלו לספרים על מסעות בזמן. שאמא שלו נמצאת בחיים (במציאות הקודמת שלו, אמו מתה בתאונה). שיש לו אחות. ושהפעם, סיפור האהבה שלו שנחל מפלה במציאות הקודמת, מקבל הזדמנות נוספת, כשהוא יכול להתממש הפעם ולהתפתח ביתר קלות.

***
הספר התחיל קצת כמו שהתחיל 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה'. כלומר, בצורה די מעייפת ומקשה.
הספר זורק אותנו אל עולם מקביל ומוזר, עם שלל פרטים שהקורא נאלץ לשחות בהם, עם חשש לטביעה. מזל שהצלחתי לשחות לחוף מבטחים, ועם הזמן הסיפור נהיה ברור יותר ויותר: גיליתי דמות מספרת, אינטליגנטית ודעתנית ביותר, וגם שנונה למדי, שיש לה הרבה מה לומר על העולם שלנו ועל עוד עולמות מקבילים. קיבלתי סיפור מסע בזמן עם אמירה ייחודית וחדשנית ומעוררת מחשבה, שמשום מה אין בו כל כך אווירה של ספר מדע בדיוני, אלא פשוט מן סיפור חיים כזה, שהמסע בזמן הוא רק צורה מסויימת שבעזרתה ניתן לומר כמה דברים על החיים. יש משהו אופירי טושי גפלי בסיגנון העלילתי שלו, רק שהוא כתוב כמו ספר אמריקאי, עם כל הציניות וההומור האמריקאי. בשורה התחתונה, האם אני ממליץ? כן, בהחלט.

וזהו, עכשיו נשאר לכם רק לקרוא את הספר.

(או שאולי, לפני זה, כדאי לכם לחזור בזמן, ולמנוע את הקריאה של כל מה שקראתם עכשיו על עלילת הספר, כי נראה לי שעברתי את הגבול ובטעות ספיילרתי לכם יותר מדי על העלילה. שהרי, לידיעתכם, כל החלק הזה שבו תום מגלה שמציאות חייו השתנתה, מתרחש רק באיזור של עמוד 160. כלומר, כל מה שסיפרתי לכם על הספר, הוא סיכום של 160 העמודים הראשונים. וזה לא מעט...

נו טוב, לפחות נשאר לי לקוות שאולי בזכות כל הספויילרים והפירוט המורחב, הצלחתי להשיג את המטרה שלשמה עשיתי את זה: לגרום לכם להסתקרן, ולרצות לקרוא את הספר המעניין והמקורי הזה.)

לכולנו יש רגעים בחיים, אותם היינו משנים לו יכלנו. להיבחן שוב במבחן גורלי על מנת לקבל ציון טוב יותר, למנוע את התאונה שבגינה חזרנו הביתה עם הפגוש של הרכב של אמא בבגאז', או למנוע מוות של אדם אהוב. בין אם זו סיבה זעומה או עניין של חיים ומוות, לו הייתה ניתנת לנו הזדמנות, היינו משנים משהו.
העניין עם מסע בזמן בספרים, הוא שגם דבר קטן יכול לשנות את הדברים בהיקף גדול. זאת לומד על בשרו תום בארן, ברנש לא יוצלח במיוחד, אשר בדרך-לא-דרך הגיע להיות חלק מצוות הכרונונאוטים (נוסעים בזמן) הראשון. לכן כאשר פנלופה ושלר, הכרונונאוטית המבריקה, נענית לחיזוריו של תום, אף אחד מהם לא משער בנפשו שהדבר יוביל לאסון.
"כאשר אתה ממציא טכנולוגיה חדשה, אתה ממציא גם את התאונה הנלווית אליה. כאשר אתה ממציא מכונית – אתה ממציא גם את תאונות המכוניות... גם לי יש תיאוריה – התאונה לא נכונה רק לטכנולוגיות, אלא גם לבני אדם. כל אדם שאתה פוגש נושא עימו את התאונה שלו איתך. מה יכול לעבוד ומה יכול להתקלקל. אין קירבה ללא תוצאות. מה שמחזיר אותי אל פנלופה ושלר ואל התאונה שלנו. של כולנו."

כאשר ראיתי בתחילה את כריכת הספר, נשביתי על ידה, ושמחתי עוד יותר לגלות כי הספר עוסק במסע בזמן. תיאור המציאות האלטרנטיבית בספר היה מרתק בעיניי, כמו גם הכתיבה המבדחת ותיאוריית המסע בזמן ההו-כה-שונה מבספרים אחרים.
"אני יוצא מהדירה שלי, שנמצאת בקומה ה-184 של מגדל בן 270 קומות, אשר מחובר לשבעה מגדלים נוספים באמצעות רשת של שבילים... הרבה אנשים לוקחים את כלי הרכב שלהם לעבודה, אבל, ברצינות, תחבורה תלת-מימדית היא לא משהו. כל ההנאה שבנסיעה במכונית מעופפת נעלמת לנוכח פקקי התנועה, המרחפים עשרים קומות מעל כל רחוב. אני מעדיף לתפוס תא שינוע.
מקומות כמו חנויות ספרים או בתי קפה עדיין קיימים, אך הם אינם מכוונים ליותר מקהל מוגדר ומצומצם של חובבי נוסטלגיה. אתה יכול ללכת למסעדה אמיתית שבה שף יכין לך את הארוחה באופן ידני, אך המלצר שישרת אותך יהיה למעשה שחקן, שמגלם תפקיד בהצגה שגם אתה בין המופיעים בה: הופעה חיה המתרחשת סביבך ואיתך בזמן אמת. בהיעדרו של מחסור חומרי, עברה כלכלת העולם, רובה ככולה, לעסוק בבידור: בידור הוא הבסיס והדלק של הציוויליזציה המודרנית... זהו הדבר היחיד שאתה ממש צריך, בעולם שבו כמעט ואינך נדרש לעשות דבר".

עד אמצעיתו של הספר הייתי מרותקת אליו. אך אז הסופר החל לחזור על הדברים (שמא החליט שהעלילה אינה מספקת, ועליו "לנפח" את הספר עוד ועוד? החזרות על הדברים והפרקים בסגנון "בפרקים הקודמים" גרמו לחדווה ששרתה בי עד כה להפוך לקריאה פושרת וחסרת עניין. הדמויות הלוקות בחוסר אמינות לא הצליחו לרגש אותי, והעלילה חוותה צניחה דרמטית. את סופו של הספר כבר קראתי ברפרוף, לכן ההבטחה הטמונה בספר כשלה לקראת סופו.
ועדיין, האם שווה לקרוא? בהחלט. ולו רק בגלל תיאוריית המסע בזמן המרתקת והמציאות האלטרנטיבית שמציג הסופר.