ביקורת ספרותית על משפט ריגול מאת משה רונן
ספר בסדר

---

איזה מזל שמדובר במשפט ריגול בדיוני, אם כי לא אופתע אם המשפט הזה היה, ו/או יהיה.

משה רונן (רייניש) הוא עיתונאי ומשפטן. היה חבר במערכת "ידיעות אחרונות", כתב לעניינים משפטיים, ועורך במגזין "24 שעות". בנוסף במשך שנים שימש נציג באיגוד הארצי של עיתוני ישראל, בוועדת החוקה של הכנסת, שותף לדיונים על חקיקת חוקים הנוגעים לחופש הביטוי, וחופש העיתונות. משה רונן ידוע בהתנגדותו להוצאת צווי איסור פרסום על מידע שיש בו עניין לציבור.

"משפט ריגול" הוא רומן משפטי, המתרחש בשנות השמונים של המאה הקודמת בבית המשפט המחוזי בת"א, באבו-כביר, בשב"כ, ובדלת אמותיה של השופטת שרה אחיטוב-קרמר.

המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. אף אחד לא יודע עליו מלבד המעורבים, ורק אבי דקל העיתונאי מרחרח, יודע, אבל נחסם! אם נחסם ... אז מאיפה אבי דקל ידע כל כך הרבה פרטים מתוך הדיונים שהתנהלו בבית המשפט? מעניין?

מה יש לנו בעלילה שמשה רונן רקם לנו כאן?

הנאשם הוא ד"ר דן צבר, בעל דעה, איש שמאל מוכר, מופיע מעת לעת בתקשורת, ומרצה באוניברסיטת ת"א. ביום בהיר אחד האיש נעצר בשדה התעופה, באשמת קיום מגעים עם ארגוני טרור, ומואשם במותם של שלושה אנשי מוסד ישראלים.

השופטת במשפט-שרה אחיטוב (קרמר). בת למשפחה יהודית מגרמניה שעלתה ארצה עם עלייתו של היטלר לשלטון. בגיל 17 שרה התאהבה באורי פכטר, נישאה לו, אך הוא נהרג ב-1948 בעת אבטחת שיירה לאספקת מזון. בעקבות האסון ולשינוי האוירה, ב-1949 הוריה שלחו אותה ללמוד משפטים בלונדון, ועם שובה ארצה, היא השתלבה במשרדים המייצגים חברות ממשלתיות.

במסגרת עבודתה שרה הכירה את אהרון אחיטוב, מפקד פלוגות המחץ של ההגנה, חבר קיבוץ נשוי פלוס שתי בנות. בדידותם זימנה להם מפגשים, שהפכו לרומן, שהוביל לגירושין ונישואין לשרה. כעבור שנה נולד בנם אורי, אך האושר לא נמשך זמן רב, ואהרון נהרג בתאונת אימונים, ומכאן ואילך שרה נאלצה לגדל את בנה היחיד לבד.

שרה קודמה במערכת המשפטית בקצב מהיר, והשתתפה במשפטים מתוקשרים שעסקו בפשעים חמורים, רצח, שוד, אונס ועוד. קרוביה אמרו עליה, שהיא נטולת חוש הומור והוגנת. את אהבתה תיעלה בין בנה היחיד והעובדים הכפופים לה.

בין העובדים המטופחים של השופטת שרה, הייתה גם עו"ד מוניקה אהרוני. מוניקה נראתה טוב, עם רקורד של קצינה לשעבר בצה"ל, סטודנטית למשפטים מצטיינת, ואף עבדה בלשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין. יתרונה היה שמוניקה ידעה לשאול את השאלות הנכונות בזמן הנכון.

על עו"ד מוניקה אהרוני, הוטלה משימה לשמש כסנגורית של ד"ר דן צבר. למרות סלידתה מהמעשה המיוחס לד"ר דן צבר, מוניקה לוקחת את המשימה על עצמה.

מכאן ואילך נרקמת מערכת יחסים בין ד"ר דן צבר לעו"ד מוניקה אהרוני ועד לסוף המפתיע ואני מוסיפה: "ה-ה-ז-ו-י".

מהדיאלוגים בין הדמויות ניכר שלכותב יש רקע בעולם המשפט. הדיאלוגים מתפלספים, מחטטים בעלמא, סובבים סביב מטרות הענישה, ומה מטרות המשפט הפלילי? האם לנקות את הנאשם? האם לחנך? לשמור על מוסכמות ו/או לשדרג אותן? בין לבין משתרבבות תובנות למיניהן כמו: "אדם גדול מודה בטעויות, אדם קטן מאשים אחרים"... "שניים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי..." (עמוד 113). על הדרך, משה רונן לא נמנע מלהכתיב את דיעותיו הפוליטיות וטוען: "הפתרון היהודי והצודק הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות!" לצד הפוליטיקה משה רונן פותח צוהר לקורא על העיוותים הקיימים בחוק העונשין, בדמותו של הפורץ שרעבי, שגדל בשכונת עוני ונענש ללא פרופורציה לעבירה.

את הבלילה הזו, משה רונן עוטף באווירה הביטחונית השוררת באותה תקופה בארץ: ההתפתחויות בלבנון עקב הירצחו של הנשיא בשיר ג'ומייל, והיערכותו של צה"ל הנע לכיוון מערב בירות.

המסר שמשה רונן רוצה להעביר לקורא ברור כבר בראשיתו של הספר, אך מרוב יער לא רואים את העצים, ולדעתי ישנו עומס בפרטים מיותרים, שלא תרמו ללב ליבו של הסיפור. הארה נוספת שצרמה לי: לשופטת שרה אחיטוב היה מתמחה בשם אברהם. לדעתי מיותר ציין שוב ושוב את "אברהם הגמלוני", מדוע המילה "גמלוני" חוזרת על עצמה מספר פעמים? לדעתי מופרז.

הדמויות הראשיות של השופטת שרה אחיטוב, ד"ר דן צבר ועו"ד מוניקה אהרוני עמוסות בפרטים. בעיניי דמותה של מוניקה אהרוני לא אמינה, ומאידך גיסא, הדמויות של התובע עו"ד פליקס אונגר ועוזרו, הביטחוניסט זאביק נשר שטוחות ולוקות בחסך.

לסיכום, הרומן מגולל כסקירה עיתונאית, מלווה פרטיים רבים ובנושאים מגוונים. לעניות דעתי עריכה מוקפדת, צמצום בפרטים ודמויות חסרי ערך לסיפור, כמו דמותו של גנדי (רחבעם זאבי) היו מטיבים לסיפור.

עו"ד אליקים רובינשטיין אמר: "לציבור הזכות לדעת לא רק על עבירות פליליות של אישי ציבור, אלא גם על התנהגות בלתי מוסרית מצידם שיש בה מידה של כיעור." בספר "משפט ריגול" הציטוט הנ"ל אפילו לא מדוגדג.

מומלץ לכל מי שמתעניין בעולם המשפט, התקשורת, הפילוג בין שמאל לימין במדינה, ואולי בכל מה קורה מאחורי הדלתיים הסגורות בתחנות הצדק.

מזל אחד יש לנו: זה סיפור בדיוני!

הקריאה לשיקולכם.

לי יניני

הוצאת סטימצקי, מתח ריגול, 150 עמודים, 2018

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על משפט ריגול