ביקורת ספרותית על שאריות חיים מאת תמר הרשקוביץ
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 29 בינואר, 2018
ע"י לי יניני


-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם היכן הנחתם את המפתח של המכונית?
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם את הקוד הסודי של הכספומט?
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם אם נעלתם את הדירה?
-כמה פעמים קרה לכם שלא זכרתם אם ניתקתם את המגהץ משקע החשמל?
-כמה פעמים קרה להם שהשארתם את הביצים הקשות על הגז ומצאתם סיר מפוחם?
-כמה פעמים קרה לכם שאתם לא זוכרים מאיפה אתם מכירים את האדם שעומד מולכם?
-כמה פעמים קרה לכם שאתם לא יודעים איפה אתם נמצאים?

זה קורה לכולנו השאלה באיזו תדירות?

"אלצהיימר" זו מחלה קשה של מערכת העצבים המרכזית. היא רוצחת ומפוררת את תאי המוח. אותו מוח שאנחנו עמלים לו מהעת שאנחנו יוצאים מרחם אימנו. כל החיים אנחנו ממלאים אותו במידע והנה הופס... ביום אחד זה מתחיל וזה קורה. לאט לאט עולים בשלבי הסולם של המחלה הזו. בשלב הראשון ישנם קשיים בזיכרון לטווח הקצר, בהמשך מתחילים קשיים בהתמצאות במרחב, ובביצוע פעולות עד לשלב הכואב... לא מזהים את האנשים הקרובים לנו.

מסקרן ולא ברור כיצד המחקרים מוכיחים שדווקא ההידרדרות במצבם של חולי האלצהיימר בעלי בסיס השכלתי גבוה מהירה יותר? מעניין. הרי כל הזמן מציעים לנו לפתור תשבצים, לקרוא ולאמן את התאים הללו???

אלצהיימר זו מחלה המנוונת את המוח, פוגעת בחשיבה, בחוש ההתמצאות והמוטוריקה של החולה, עד שהחולה נעשה חסר ישע ונזקק לסיוע. בשלב שהחולה לא מצליח ללכת, הגפיים משותקים, מתחילים פצעי לחץ, זיהומים, התאבון נעלם, המערכת החיסונית נחלשת ואז מה?...מגיע הסוף!

זו המחלה שאני ועוד רבים אחרים פוחדים ממנה והביזוי שיש בה... אוי... אוי...
זו מחלה שהיא הלוויה מתמשכת!!!

לצערנו על המוח הרפואה יודעת מעט. אנחנו לא יודעים מה הרגשות של אותו חולה, היושב בכיסא גלגלים, קשור שחלילה אם נתיר את הקשירה, הוא עלול ליפול מכיסא הגלגלים כשק תפוחי אדמה. אנחנו לא יודעים מה אותו איש ואישה החולים באלצהיימר, חשים ומרגישים... כאב, ביזוי, השפלה, אהבה, תשוקה...

תמר הרשקוביץ מחדדת ומבקשת יחדיו, לתת את הדעת על הרגישות והחמלה, שיש לנהוג באותם חולי אלצהיימר שחיים בתוך בועה משלהם ומול מסך שחור!

בספר "שאריות חיים" מגוללת תמר הרשקוביץ את סיפורו של יצחק. יצחק דור שני לניצולי השואה. רופא מצליח ומקצועי, נשוי לרוזה ולהם שלושה ילדים: רוני, ארי והילה. את ליל הבדולח ושילוחו לאנגליה ברכבת היתומים הוא זכר היטב, אבל כשבנו עמד לפניו הוא לא זכר...

באחד הימים קיבלו רוזה ויצחק מכתב שטלטל אותם. באותו מכתב הייתה הצעה לנסוע לגרמניה, למפגש קבוצתי עם ילדי "הקינדר טרנספורט" – השם חלחל ליצחק – "רכבות הילדים". אותם ילדים שנחלצו מהמוות. ילדים שנקרעו מהוריהם ונסעו ללא מבוגר חם ואוהב לאנגליה במטרה להינצל מהנץ הנאצי. אז, בדיוק אז, יצחק התחיל להתלבט. האלצהיימר כבר התחיל לתת את אותותיו. איך יוכל לעצור את מבול תמונות העבר? האם יעמוד שוב על אותו רציף? האם הוא שוב יחוש כמו בובה על חוט כי כל עוונו היה שנולד יהודי?

ככל שהדמנציה זחלה והכתה שורשים, רוזה האישה המופלאה הזו, החליטה באחד הימים לאמץ את צוק – כלב רועים, והכלב, הפך להיות הקשר היחידי של יצחק עם הסביבה בשנותיו האחרונות.

אף אחד לא הבין איך יד בטוחה של ד"ר יצחק המנתח, שחתך בבשר החי בדייקנות ובמקצועיות, לא הצליח עכשיו לקלף תפוז. מה רוזה האישה התומכת אמרה ליצחק שלה שלא הצליח לקלף תפוז? "תפוז אף פעם לא הצלחת לחתוך כמו שצריך... תמיד ניקיתי אחריך, אתה לא זוכר? בחדרי הניתוח הייתה לך מטרה להציל חיים, אז בבית הרשית לעצמך להיות קצת שלומיאל. הכול אותו הדבר, יצחק, דבר לא השתנה." (עמוד 33)

מידי פעם היו ליצחק זיכרונות עבר. הוא זכר את דברי אמו בטרם נפרדה ממנו: "כשתשכח תהיה משול למת". (עמוד 34). שיצחק התחיל להרגיש שהוא נמצא בהלוויה של עצמו, החיים החלו להיות יותר מורכבים... גופו היה מוטל בתוך כיסא גלגלים, המוח החל לשנות צורה, המבט עיניים הפך בוהה, המילים שמחברות בין בני אדם חמקו ממנו, מהרצאות הוא עבר לקטעי דיבור מקוטעים, ומשם למשפטים לחסרי פשר, עד למילים בודדות או צליל אחד בלבד.

ככל שחולי האלצהיימר מאריכים חיים הנטל על המשפחה הופך להיות קשה מיום ליום והביזיון קשה מנשוא! ואז גם המשפחה עצמה מחפשת סיוע וכתף. רוזה מצאה! היא השתתפה בחוג למשפחות שקרוביהם חולים בדמנציה וגם כתף.

תמר הרשקוביץ לא חסה על הקורא, ומציגה אירועים לא פשוטים בבית האבות, ושמה ידה גם על רגישות ואכפתיות של הצוות הרפואי המטפל. בספר תמצאו מספר לא מבוטל של אירועים, בין הצוות הרפואי ליצחק וסביבתו, שמעוררים חמלה וכאב. איפה החסד? האם באמת יש שם רק קליפה במוח ולכן מותר הכול!?

תמר הרשקוביץ מבקשה וזועקת:
-מהי ההגדרה המדויקת של התעמרות בחדרי הישע בבתי האבות שחלו במחלה הארורה הזו?
-איך ניתן לשפר את איכות חיי החולים, כדי שתהיה להם סיבה טובה לחיות?
-האם העובדה שאנחנו מניחים להם לחיות כך זו לא התעמרות והתעללות?
-האם צריך להתחיל לפקפק בערך העליון של קדושת החיים בסיטואציה זו?
-אולי החולה לא סתם מתנדנד? אולי משהו מפריע לו? ולא לשאול למה שיכאב לו? העובדה שתאי המוח נטשו, ואין לו אפשרות להגיד "כואב לי" זה עדיין לא אומר שלא כואב לו!!!

הכתיבה של תמר הרשקוביץ רגישה, נוגעת וכואבת. אני מודה שאחרי שסיימתי לקרוא ישבתי עם עצמי כמה דקות ארוכות והרהרתי ביצחק הרופא ולא רק בו...

העלילה נוגעת במנעד רגשות וסיטואציות של חיי היום יום, זקנה, מוות, שכול, אהבה ואובדן.

כשהקים דורון אלמוג מרכז לטיפול בילדים הסובלים מפגיעות שונות לטיפול מכובד ואנושי בחסרי ישע הוא אמר: "אין זה משנה אם הם מבינים ועד כמה הם מבינים, כי אופן הטיפול בהם וצורת ההתייחסות אליהם מעידים קודם כול עלינו ועל העולם המוסרי שלנו."

אני מאחלת ומקווה שתמר הרשקוביץ הצליחה ותצליח ולו במעט, להציף את המודעות החברתית לחולי הדמנציה. מי ייתן וזה יביא את כולנו לנהוג יותר בחמלה, דרך ארץ וכבוד, באותו דור למוד ניסיון שילד אותנו לעולם הזה.

לחידוד המסר להלן ציטוט מעמוד 164:
אומרים שנשמה יודעת מתי היא תצא מן העולם.
אני מרגיש את זה; כבר מנותק. היום איש אחד בא לבקר אותי.
נרתעתי כשחיבק אותי, אני לא אוהב להתחבק עם אנשים זרים. הוא אמר לי, "אבא, אני ארי. אתה לא מזהה?"
מאין הוא יודע שלבן שלי קוראים ארי? את ארי אני זוכר.

אל תוותרו על הספר הזה למרות תוכנו הכואב. המטלטל, הפוצע, המייסר, המדכדך והמעציב...

בשורה התחתונה: שאריות חיים! כולם מתים בסוף, השאלה היא: איך?

לי יניני
הוצאת כריכה, פרוזה מקור, 179 עמודים, 2017






















20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לי יניני (לפני 5 חודשים)
רץ....:-)
רץ (לפני 5 חודשים)
לי -מרגש ועצוב, יש כמה קטגוריות שממש התאימו לי - מה זה אומר עלי?
לי יניני (לפני 5 חודשים)
זשלב תודה....:-)
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 חודשים)
איזה מזל שזכרתי לתת לייק לביקורת הזו!
מחשבות (לפני 5 חודשים)
PULP, לפי הספרים שאנשים קוראים פה, הסיכוי שיחטפו אלצהיימר גדול.
לי יניני (לפני 5 חודשים)
סקאוט תודה על התגובה. כן זה בהחלט מפחיד ... ליבי ליבי איתה
לי יניני (לפני 5 חודשים)
בת-יה, את יודעת מה לא חשבתי על זה את מעלה סוגיה מעניינת. אבל עדיין אני חושבת כמו אפרתי
בת-יה (לפני 5 חודשים)
אפרתי, נכון שאנחנו משתמשים רק בחלק מיכולתיו של המוח, אבל גם החלקים האלה הם פיזיים.
אני שייכת לאלה שמאמינים שהמחשבות נובעות מהנפש, אבל התהליך הוא כמו העברת חשמל. תהליך עצבי שנשחק עם הזמן בגלל בלאי, כמו בחוטי החשמל.
נהוג לחשוב שהמחלה בולטת יותר אצל אנשים משכילים, אבל לטעמי המחלה בולטת אצל כל מי שיש סביבו משפחה תומכת.

סקאוט (לפני 5 חודשים)
נשמע ספר מטלטל ולי אישית הוא נוגע בסוגיות אישיות וכואבות. עם זאת, כנראה אקרא בו. אני מכירה אישה אחת שמחלת הדימנציה היא תורשתית ויש סיכוי גדול שהיא תחלה. היא מנסה למנוע בכל דרך את התפרצותה, אם זה טיפול רפואי בדמות תרופות או ביקור אצל פסיכולוג אבל לצערי..לא נראה לי שזה אפשרי. והיא גם ראתה את אמא שלה בכל רגעי המחלה. אז זה בכלל מצמרר.

הידיעה הזאת שמתישהו היא תהיה כמו אמא שלה..זה מצמרר..ואני מרחמת עליה.
אפרתי (לפני 5 חודשים)
בת-יה, בעניין שחיקה המוח אינו דומה לאיבר פיזי. אנחנו משתמשים רק בחלק זעיר מיכולותיו של המוח האנושי.
אולי אצל אנשים משכילים המחלה בולטת יותר וההידרדרות משמעותית יותר מאשר אצל אנשים ברמה לא גבוהה במיוחד.
בת-יה (לפני 5 חודשים)
ביקורת טובה. ואין שום פלא על כך שהאלצהיימר תוקף אנשים משכילים דווקא. זה בדיוק כמו שהבעיה הראשונה אצל רקדנית תהיה בכפות הרגליים. ידוע שהאיבר בגוף שנשחק הכי מהר הוא זה שהכי הרבה משתמשים בו. והמוח לא שונה מכל איבר אחר.
לי יניני (לפני 5 חודשים)
Plup תודה .... מבטיחה להישאר אופטימית :-)
Pulp_Fiction (לפני 5 חודשים)
סקירה מרתקת.החשש מן המחלה הזו משותף לכל מי שפיתח מודעות אליה. עם זאת לא הכל שחור. ראשית,סטטיסטית, המחלה תוקפת פחות אנשים שמפעילים את המוח באופן קבוע ובצורה אינטנסיבית. שנית: באמת שיש מחלות לא פחות נוראיות מאלצהיימר, כך שאם נחשוב על כך, עלינו לפחד מדברים אין ספור וחבל כי אין לנו ממש שליטה על כך. יש להישאר אופטימיים ולשאוב השראה מכל אלו שהגיעו לגילים מופלגים כשהם צלולים ושמורים.
לי יניני (לפני 5 חודשים)
חני בדיוק. שהמחלה תוקפת היא אסון הכי גדול למשפחה. תודה על תגובתך
חני (לפני 5 חודשים)
סקירה מרגשת. כן גם אני פוחדת!
השלבים שהזכרת התרחשו אחד לאחד לאבא.
בהמשך המחלה זה נראה שהוא שמח
כי לא היו לא זכרונות שמעיקים או מעיבים
לא היו לו זכרונות מי אנחנו או מי הוא.
לא בוודאות אך מי שדאג זה האנשים הקרובים
סביבו לא הוא. הוא לא הרגיש אבדה. לעיתים אבוד.
מחלה נוראית.
מחשבות (לפני 5 חודשים)
נכון, צער בעלי חיים.
לי יניני (לפני 5 חודשים)
מחשבות...לא רק חמלה :-)
מחשבות (לפני 5 חודשים)
לי, לי קוראים לך, אם אני זוכר נכון, זה רק עניין של זמן שיגיעו למוח. בינתיים יש זן של בני אדם שמסתדרים בלי מוח: חברי כנסת.
בכל מקרה, למה דווקא לעורר חמלה לחולי אלצהיימר? חברי כנסת לא זקוקים לחמלה?
לי יניני (לפני 5 חודשים)
אפרתי תודה
לי יניני (לפני 5 חודשים)
וונדי פן .. תודה יקירה
לי יניני (לפני 5 חודשים)
אנקה הרסת אותי
וונדי פן (לפני 5 חודשים)
נושא קשה ועצוב כל כך, נשמע סוחט דמעות, ארשום לי בצד ליום מתאים. אוהבת מאוד את הסקירות שלך
אפרתי (לפני 5 חודשים)
אוי, עצוב כל כך.
אנקה (לפני 5 חודשים)
מחשבות, אולי גם החוקרים באיזשהו שלב נתקעים עם דימנציה/אלצהיימר באמצע המחקר ולא יכולים להשלים ?
לי יניני (לפני 5 חודשים)
מחשבות אתה ואני וכולנו יודעים שהמוח הוא האיבר הכי מורכב שיש בגוף האדם! לב אפשר לשתול, מפרק אפשר להחליף, פיסת עור אפשר להדביק, ציפורן שנתלשה תגדל.
האם אפשר להחליף להדביק או לצפות שיתרבו תאים במוח כדי להשלים את החסר?
המסר של תמר הרשקוביץ כאן הוא חד:
לעורר בנו חמלה וחסד עם אותו דור שלקה במחלה הארורה הזו.

אגב, אני שמחה על חוש ההומור שלך הבוקר. אתה במיטבך!
מחשבות (לפני 5 חודשים)
למה קשה לחקור את המוח? מה, אין לחוקרים מוח?
לי יניני (לפני 5 חודשים)
דינה תודה יקירה. אכן מלחיץ!
לי יניני (לפני 5 חודשים)
אנקה תודה! נכון. לא מצאו למחלה הזו תרופה ויקח עוד הרבה זמן עד שימצאו . המוח הוא איבר שקשה מאוד לחקור אותו ולכן לדעתי הרפואה יודעת עליו מעט מאוד
לי יניני (לפני 5 חודשים)
מחשבות תודה :-)
אנקה (לפני 5 חודשים)
במחשבה שניה, אולי אני בדרך לשם ? מפחיד עד מאוד.
אני מכירה כאלו שחלו במחלה, חלק הלכו לעולם שכולו טוב (כך אני מקווה) ויש כאלו שעדיין
חיים בינינו. התסכול למשפחה רב מאוד. אני חושבת שגם החולה סובל/ת מאוד.
אבל עדיין לא מצאו לזה תרופה או פתרון.

הביקורת שלך יפה מאוד ומעוררת מחשבות.
dina (לפני 5 חודשים)
חחחח מחשבות, אתה במיטבך הבוקר. אז מה אם לא תזכור כלום עוד דקה:)
לילוש, וואו! קשה ומלחיץ. יופי של סקירה.
מחשבות (לפני 5 חודשים)
השם שלך מוכר לי מאיזשהו מקום. היינו באותו גן? בכל מקרה, כתבת יפה וכואב. ולא, לא קרו לי המקרים שציינת. מצד שני, כבר לא זכור לי מה שלא זכור לי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ