מרתק - ספר מלא הומור וחכמת חיים העוסק בקלילות לכאורה בנושאים רבי חשיבות: מה מוכן לעשות קיבוץ על מנת להמשיך ולשרוד? ובמקביל מה מוכנה אשה צעירה, הזקוקה בדחיפות להשתלת כליה לעשות בשביל להשיג האבר ולחיות. מזמן לא הפיק ממני ספר כל כך הרבה פרצי צחוק... אנשים נאבקים כאן על חייהם ואני צוחק וצוחק ונהנה מכל רגע של קריאה. אושר גדול.

* חשיפה חלקית של פרטים מהעלילה *
שונאת לדבר על מוות אבל עסק ושמו משרפה שיציל את הקיבוץ מציג את הכל באופן אחר.
הרעיונות לקידום העסקי של המשרפה כוללים ארגון אירועים הזויים סביב טקס השריפה - כאלה שלא חלמתם עליהם ואיכשהו הצגת הנושא באופן כזה מעלה לעיתים קרובות גיחוך הרבה יותר מאשר עצב.
אני מאמינה שבכל סיפור, גם אם הוא בדוי בחלקו הגדול יש שמץ של אמת. היה לי מעניין להכנס לעולם של אישה שזקוקה להשתלת כליה ולראות בצד הנושאים הטכניים את כל הרגשות הקטנים והגדולים האופפים את מהלך ההשתלה. מההתעסקות עם התורם ואופיו ומניעיו ועד הכמיהה להרגיש "שווה" ואישה אמיתית ונחשקת על אף הצלקות וה"צינורות" המחוברים לגופה.
הרגשתי שאורלי כותבת מהבטן, עוטפת את הסיפור שלה בדמויות הומוריסטיות אך דומות לדמויות האמיתיות שפגשה במסעה.
האם סיפור כזה יתכן? האם משרפה אכן תהיה עסק כלכלי בקיבוץ שנוסד על ידי ניצולי שואה? המציאות עולה על כל דמיון ואני סבורה שכן.
נהניתי מכל רגע ומהשירים המתבלים את הספר ומוסיפים לו קריצה נעימה. כן, הייתי שם בקיבוץ יונה, ראיתי את המראות ונכנסתי אל הסיפור הזה שהזוי ככל שיהיה אני יודעת שיש בו טיפות של אמת.
מומלץ בחום!!

אני אפתח ואומר שהספר לא פשוט לקריאה לפחות לא ליצורים אמוציונליים, קונפורמיסטים וכאלו שמאמינים שאהבה היא חד חד ערכית. ולדעתי אף רצוי להרחיק בעלי לחץ דם נמוך.
מתחת למעטה הקליל וגדוש ההומור המשובח מסתתר רגש עמוק ועוצמתי שמסרב להיכנע לתכתיבים. אנחנו למעשה מדברים על הדבר הכי טרוויאלי שקיים ולפעמים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ולא מייחסים לו חשיבות יומיומית עד שנופל דבר והוא צריך לקבל את מלוא תשומת הלב וזו הבריאות שלנו ועל ההשפעה הלא פחות עמוקה שהיא יוצרת על הסובבים אבל בעיקר על האדם שנאלץ להתמודד.
ההתמודדות היא תמיד לבד, כמובן שישנה מעטפת אבל בסופו של יום אנו מוצאים את עצמנו דוממים בשקט שלנו.
ריטה היוורת' צוטטה פעם כמי שאמרה לאחר צאת סרטה גילדה שגברים אהבו לשכב עם החלום אבל לא ממש אהבו לקום למה שהמתין להם בבוקר. בין אם זה נכון או בין אם לא, הגיבורה הראשית בספר היא סוג של גילדה.
אין הרבה יומרות בספר,
אנחנו מדברים על אנושיות ועל פרספקטיבה שמתגמדת ככל שהמציאות צוחקת לנו בפנים.
אדם הוא יצור סתגלתן, הגיבורה שלנו במהות שלה היא תכתיב של חברה נחושה, רומסת, שיקרית,תשוקתית,מינית, מניפולטיבית על גבול החלחלה.
אבל אלו מסכות ולא האדם עצמו.
היא ההפך הגמור מאותה תבנית של גיבורה שהיינו מייחלים להכיר או שהטמיעו בנו מילדות.
טרנספורמצית הטלאות[ יסלחו לי המתמטיקאים למינהם] שהיא עוברת מפרק לפרק, אולי אפילו יותר נכון לומר מדף לדף היא זו שראויה בעיניי להערצה.
היא זו שנוסכת בנו את הדמות שאנו רוצים להזדהות איתה ולהבין אותה.
אדם נולד לעולם ומחליט אילו עקרונות עליו לאמץ ואילו לדחוק הצידה.
האם האמונה באהבה מתחילה בהשלמה שגוף הוא רק תשוקה ואילו מקור העוצמה טמון הוא ברגש או שמא זה הפוך?
האם לכאב סף כאב או שמא זו אחיזת עיניים למה שמתחולל עמוק בנו?
אני מניח שנתקשה להבין זאת, גם לאחר קריאה שנייה או שלישית.
הספר אינו מתיימר להיות מה שהוא, הוא ראי למציאות[ אולי אף מציאות נושכת].


אז מדוע אני ממליץ? והאם יש על מה להמליץ? ומה שונה הספר הזה מספרים רבים אחרים ומרגשים לא פחות?
אז כמובן שהכתיבה,על סגנונה הייחודי, הקלילות, ההומור משובח. חריזה? אכן. לא מובן מאליו. [לפחות לא אצלנו קהל חובבי המד"ב]. התיאור של הדמויות, שנעשה בחן ובמתיקות עדינה בלי ניסיון להתאמץ.
אלו רק תיקוני קוסמטיקה קלים.
הספר הוא מערבולת רגשות עוצמתית, שכאב ואהבה הולכים בה יד ביד.
רצון עז לסטור לדמות הראשית או לפחות לבנות עבורה מכונת זמן, לא כדי להצילה ממה שיגיע אלא כדי להצילה מעצמה.
מהחיים שבנתה לעצמה והאופן בו היא משלימה עימם.
- שקדתי בשנית למנוע מלתת רמזים על ההתחלה, האמצע והסוף של הספר. החלטתי להתמקד בדמות הראשית.

Midnight not a sound from the pavement"
Has the moon lost her memory?
She is smiling alone
In the lamplight, the withered leaves collect at my feet
And the wind begins to moan
Memory, All alone in the moonlight
I can dream of the old days
I was beautiful then
I remember the time I knew what happiness was
"Let the memory live again

:-)

מבקשת לשתף בכתבה שכתב על הספר, הסופר איטו אבירם.

על רגל אחת: לא התרגל לעובדה שהספר כתוב כמו תסריט (למרות שלעניות דעתי, זה כל היופי שבו), אבל אהב את הסקסיות וההתגרות המדליקה.
סיכום דבריו: "מחפשים ספר קופצני, מתעתע, רגע פה רגע שם, תזזיתי, חסר מנוחה, מתסכל, לעיתים מצחיק ובעיקר מעורר תהייה – הנה התסריט… סליחה, הספר בשבילכם. [...] "זהו ספר שאיננו מתנהג כמו ספר... ומאידך – יש בו אפיונים מדויקים של כל סצנה וסצנה, ביחד עם דיאלוגים ומונולוגים שכתובים בשפת יום-יום, בדיוק כזו שאנו מדברים בה." [...] "בראש כל פרק בספר השתילה אורלי שירים מפרי עטה, שנראים, למען האמת, כמו נטע זר. השירים עצמם שובבים ויש בהם מקוריות, חוצפה והתגרות מדליקה." [...] "הקטעים המיניים בספר הם מהקטעים היותר טובים שבו, ולו בשל הדמיון, התעוזה והאומץ שבהם נכתבו. אהבתי אותם במיוחד."

לינק לביקורת המלאה באתר "התרשמות" של איטו אבירם":
http://hitrashmut.co.il/הספר-המשרפה-של-ללי-בואו-נחכה-לסרט/