ביקורת ספרותית על ניצחון ודאי במדבר - צבא היבשה במלחמת המפרץ מאת רוברט ה' סקיילס
ספר טוב

---

זמן קצר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), שאלה ועדת השירותים המזוינים של הסנאט את הגנרל ברי מקקפרי מצבא היבשה האמריקאי איך הוא מסביר את העובדה ש"ניצחנו את האויב העיראקי לאחר 100 שעות לחימה בלבד" (עמ׳ 49). מקקפרי, קצין צנחנים שלחם בגבורה בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, השיב: "לקח לנו 15 שנה לנצח את המלחמה הזו, לא 100 שעות" (עמ׳ 49).

הסיפור הזה, שהופיע בספר "ניצחון ודאי במדבר" מאת גנרל רוברט סקיילס (הוצאת תוה"ד – מחלקת היסטוריה, 1997), שיקף אולי יותר מכל תחושותיהם של מקקפרי ובני דורו, אשר כחיילים צעירים חזו בהתפרקות הצבא בווייטנאם, ומאז הקדישו את מיטב שנותיהם לתהליך שיקומו וחזרתו לכשירות קרבית גבוהה. הספר, תולדה של צוות חוקרים של הצבא שבראשו עמד סקיילס, שעשה את עיקר שירותו כקצין תותחנים, ביקש לספר את סיפור ההשתנות שביצע צבא היבשה האמריקאי (Army) בכדי להתאושש מטראומת מלחמת וייטנאם.

בהקדמה כתב רמ"ח היסטוריה דאז, תא"ל (מיל׳) ד"ר יגאל אייל (שהוא גם המתרגם), שהספר תיאר יפה את "התהליכים, ההתלבטות והפתרונות אליהם הגיע הצבא האמריקאי, לאחר תקופה ארוכה של שפל מבצעי. כמו כן להכיר את מאבקיו לשרוד מול חברה נהנתנית ומתנכרת. המחקר בוחן את תהליך ההתפכחות הפנימי ושיקום היוקרה המקצועית, תוך שילוב של ערכים, מסורת, נחישות, הכרה בצורך, העמדת גורם האדם בראש סדר העדיפויות, שינוי בתפיסת האימונים וההכשרות, התו"ל, האמל"ח ושילובם, ובעיקר את טיפוח ותגמול המפקד" (עמ׳ 6).

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, ציין כי הוא בטוח "שכל מפקד וקצין מטה ימצא ב׳ניצחון ודאי במדבר׳ את הלקח הפרטי שלו: בהכנות, במחשב, במתקפה, בהגנה, באמנות הפיקוד, בתחבולה, בחיפוש ואיתור נקודות תורפה ומרכזי כובד, ב׳דהירה קדימה׳ ובחשיבות עיקרון הרציפות וההמשכיות, בגמישות בהפעלת הכח, במרכזיותו של השת"פ, בעוצמה ובתרומה של מוסד הנגדים" (עמ׳ 6), וכן בהפעלת אמל"ח מתקדם, "בחשיבות הלוגיסטיקה כזרוע הרביעית של המערכה, בשמירה על חיי אדם, ובמיוחד בצורך לפתח, להכשיר ולקדם את הגורם העיקרי המוביל לניצחון בשדה הקרב – האדם" (עמ׳ 7). הקריאה בו כעת, נוכח מלחמת "חרבות ברזל" והשיקום הדרוש לצה"ל, מלמדת כמה צדק שהדגיש דווקא תחומים כחיוניים ללימוד.

צבא היבשה האמריקאי מצא עצמו בסוף מלחמת וייטנאם במשבר של ממש (עד כדי כך שנהגו לכנותו "הצבא החלול"). הוא סבל מתקציב לא מותאם ולא מאוזן, נתגלו בו פערי כשירות חמורים, מריבוי של מקרי שימוש בסמים בקרב חייליו, ציוד ותוכניות לא רלוונטיים לעימותי ההווה והעתיד, משבר מוטיבציה בקרב קצונת השדה ובקיצור תדמית של ארגון כושל.

האיש שהחל בשיקומו היה ראש מטה הצבא, הגנרל קרייטון אברהמס, קצין שריון שהצטיין כמג"ד במלחמת העולם השנייה והיה בן חסותו של הגנרל פאטון ובהמשך פיקד על כוחות הצבא האמריקני במלחמת וייטנאם. אברהמס טען שתפקידו הוא "להבטיח כי הצבא יהיה מוכן ללחימה" (עמ׳ 17). אנשי המפתח בתהליך ההתאוששות היו הגנרלים ויליאם דה-פוי ודון סטארי שפיקדו, בזה אחר זה, על פיקוד ההדרכה והדוקטרינה של הצבא (TRADOC).

דה-פוי שירת "כקצין חי"ר באירופה במלחמת העולם ה-II" (עמ׳ 21) ונצרב בחוויית הלחימה שלו בשורות דיביזיה 90 בנורמנדיה, יחידה לא כשירה שספגה בשל כך אבידות נוראיות. הלקח שלו היה פשוט לניסוח וקשה ליישום – "צבא חייב להתאמן כפי שהוא נלחם" (עמ׳ 22).

את סטארי, שהצטיין כמח"ט שריון בווייטנאם, שלח דה-פוי לישראל ללמוד את לקחי מלחמת יום הכיפורים. סטארי סייר בשדות הקרב והתיידד עם מפקדי צה"ל ובהם מוסה פלד, אביגדור קהלני, וישראל טל שהרשימו אותו מאוד. צבא היבשה למד לעומק את קרבות צה"ל במלחמה, בדגש על אלו בחזית הסורית והפיק מהם לקחים רבים בנוגע ללחימה מול כוחות עדיפים, בדגש על עיקרון האי-מוחשיות, שנגע לכל אותם ערכים והיבטים קשים למדידה כמו מנהיגות, אומץ, סבילות ונחישות.

כך למשל, ב-1977, "שנה לאחר התמנותו למפקד הקורפוס ה-5, ניצב סטארי ברמת הגולן, משקיף מזרחה לכיוון דמשק ומאזין לתיאורו של גנרל רפאל איתן, על שעות המלחמה הראשונות הקשות של ה-6 באוקטובר 1973, כאשר גלי שריון סוריים נעו לעבר קווי ההגנה הישראליים והעין לא ראתה את סופם עד אל מעבר לאופק. ניתוח קר והגיוני של המחשבה הצבאית הסדורה חייב נצחון סורי ברור, אבל הסורים נוצחו בגלל עיקרון האי-מוחשיות. עבור סטארי, הקרב על העיירה קוניטרה הוכיח בברור, כי הצד הנחוש יותר, המביא לידי ביטוי את היוזמה, המיומנות ויכולת הלחימה שלו, ישרוד, ובסופו של דבר ינצח" (עמ׳ 37).

אתגרו של דה-פוי, כתב סקיילס, היה לחבר סימפוניה נועזת המשלבת בין עוצמות האויר והיבשה. ב-1976 פרסם צבא ארצות הברית את תקנון השדה החדש שלו, בהובלתו של דה-פוי, אולם הוא נכתב בעיקר על-ידי סטארי, FM-1005 Operations, שהסביר כיצד ללחום מעטים מול רבים ולנצח את ברית ורשה.

ב-TRADOC פותחה תפיסת קרב אויר-יבשה (ALB) של לחימה רב-חילית ורב-זרועית. אבל הצבא לא הלך רק על פיתוח תפיסה. הושקעו משאבים בפיתוח והצטיידות באמל"ח חדש, כמו טנקי אברהמס ונגמ"שי ברדלי, והוקמו בתי ספר מתקדמים ללימוד מקצוע המלחמה ומרכזים לאימוני לחימה, דוגמת זה שבפורט אירווין. כן שודרגה הרמה המקצועית של הנגדים – "עמוד השדרה של הצבא" (עמ׳ 36).

בנוסף ב-1974, בהנחיית גנרל אברהמס, "הוקמו שני גדודי קומנדו (Ranger). הוא ראה בשני גדודים אלה תחילת תהליך להקמת קורפוס כוחות מיוחדים, אשר הנורמות שלו ישמשו מודל לחיקוי הצבא כולו" (עמ׳ 41). גדודים אלו היוו את הבסיס לרג'ימנט הקומנדו (Rangers) ה-75. תהליך דומה עבר על הכוחות המיוחדים של צבא היבשה. "כמרכיבים אחרים של הצבא, חזרו הכומתות הירוקות לעסוק במרכיבי היסוד שלהם – לחימה בלתי שגרתית. לאחר מבצע ׳מדבר 1׳, תפקידם המרכזי של הכומתות הירוקות ושל הכוחות המיוחדים היה לחימה נגד טרור ומשימות מיוחדות, אשר דרשו מיומנות והתמחות מיוחדות" (עמ׳ 41).

עליית הטרור העולמי בשנות השבעים, ציין סקיילס, הציבה בפני הצבא "קשת רחבה של עימותים, אשר השתוו בסבירות, בחשיבות, ובסיכון הכרוכים בהם, להתנגשות בלחימה. הסיכוי לפריצת מלחמה טוטלית והשואה שבעקבותיה, נראה פחות סביר מאיום הטרור וממעורבות במלחמה אזורית מוגבלת" (עמ׳ 41). כוחות אלו נתנו בידי הצבא מענה מהיר, נייד ויעיל מבלי להידרש לפריסת כוחות גדולה ולהפעלת כוח עצימה.

בהמשך תוארה הפלישה בגרנדה, מבצע "זעם דחוף", באוקטובר 1983. בתגובה להדחתו ולרציחתו של ראש ממשלת גרנדה מוריס בישופ, שהודח על-ידי מפקד הצבא הדסון אוסטין, פלש הצבא האמריקאי לאי בים הקריבי. המבצע היווה מבחן ראשון לתפיסת ההפעלה החדשה בכלל ולכוחות החי"ר המובחרים בפרט.

"בערב ה-24 באוקטובר 1983, העמיס סא"ל ווס טיילור, מפקד גדוד הקומנדו 1-75, את חייליו על ארבעה מטוסי הרקולס, והמריא משדה התעופה הצבאי 'הנטר' בפורט סטיוארט, וירג'יניה, לגרנדה. איחור בהמראה השאיר לטיילור, במקרה הטוב, 30 דקות של חשיכה לפעולה על היעד – שדה התעופה פורט סאלינס. הידע של טיילור הסתמך כולו על תצלום בשחור-לבן של מפת המינסטריון הבריטי לסיוע לארצות מתפתחות. משימתו היתה להשתלט ולטהר את מסלול הנחיתה, ולאפשר הנחתת מטוסים" (עמ׳ 42). מולם ניצבו כוחות מצבאות קובה וגרנדה, שנתמכו בידי בירת המועצות.

"לאחר טיסה של כשעה התברר לטיילור כי הקובנים המגינים על שדה התעופה פיזרו חביות ומכשולים נוספים על מסלול הנחיתה. מצב זה הסיר את הספק – הגדוד יאלץ לצנוח. במטוס הצפוף והחשוך החלו 45 חיילים במלאכה המפרכת של הכנות לצניחה: הרתמות למצנחים, לשקי הרגל, למיכלי הנשק, התחמושת וציוד הלחימה הנוסף" (עמ׳ 43). כעבור זמן קצר "חייליו של טיילור קפצו אל החשיכה ושניות אחר כך נפלו בכח על המסלול, כדי לשמוע ולראות את הרעש המתגבר ואת נתיבי הכדורים הזוהרים בחשיכה של הירי האוטומטי מכלי הנשק של החיילים הקובנים, המחופרים בגבעות הסובבות את שדה התעופה ובעמדות הגנה בשדה עצמו" (עמ׳ 43).

"במהלך השעתיים הבאות, חלק מהחיילים עסק בניקוי המסלול, וחלקם האחר בטיהור השדה מחיילי האויב המגינים עליו. מ"פ א' קפטן ג׳ון אביזייד, טיהר את הגבעות המזרחיות השולטות על מסלול הנחיתה. אחד מחייליו הדובר ספרדית קרא לקובנים להכנע, הקובנים, בתשובה, הטיחו באמריקאים קללות דו-לשוניות והגבירו את האש. כדי להגיע לרכס השולט נזקק אביזייד לטנק. סמל מנואוס בולס הביא כתחליף טרקטור, שהקובנים חסמו באמצעותו את המסלול. בולס הניע, הרים את הכף כמגן מאש האויב, והסיע את הטנק המאולתר לעבר עמדות האויב. רנג׳רס נוספים הצטרפו אל בולס, וכולם ירו אל האויב בחסות כף הפלדה הגדולה של הטרקטור. כאשר הגיעו לפיסגה, הם מצאו אותה נטושה מקובנים. בשעות הראשונות של הבוקר הושלמה המשימה, והשדה היה מאובטח ומוכן לקליטת מטוסים" (עמ׳ 43).

המעלל של אביזייד, לימים גנרל ומפקד פיקוד המרכז האמריקאי, והטרקטור נתן השראה לסצנה דומה בסרטו של קלינט איסטווד "המקצוע: לוחם", אף שהסרט תיאר יחידת נחתים מובחרת ולא את חיילי צבא היבשה. יומיים אחר כך, חילצו חיילי הקומנדו סטודנטים אמריקאים שהיו נצורים בקמפוס האוניברסיטאי של גרנד אנסה. המשימה הוטלה על גדוד הקומנדו 2-75 בפיקוד סא"ל ראלף הגלר. "מסוקי המרינס הנחיתו את הרנג׳רס ומסוקי CH-53 באו בעקבותיהם וחילצו את 233 הסטודנטים האזרחים האמריקאים הנצורים" (עמ׳ 44). המבצע ארך 26 דקות וגם הוא נכלל בסרט של איסטווד, אף ששוב הוצג כמבצע של הנחתים.

להערכת סקיילס "מבצע גרנדה החזיר לצבא מידה של גאוה והישגיות. לוחמי הרנג׳רס הופיעו על מסכי הטלויזיה בכל רחבי ארה"ב בהפסקת משחק הפוטבול בין הצבא לצי, ובאירועים נוספים, שהעלו את כבודם ויוקרתם. חזונו של אברהמס להקמת גדודי קומנדו ככח לוחם, המהוה דוגמא לחיקוי, התממש מעבר לציפיות. דיביזית הצנחנים ה-82 הפכה למוקד תשומת הלב יחד עם גדוד הכוחות המיוחדים ה-160 של הצבא. תחושה זו באה בעיתה; כוחות היבשה היו בשלים לקלוט את היסודות והערכים הבסיסיים" (עמ׳ 44).

הגנרל נורמן שוורצקופף, אז יועץ יו"ר המטות המשולבים למבצעים ולימים מפקד פיקוד המרכז וכוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, סיכם ואמר כי לתפיסתו על מפקדי הצבא "להתרכז ביסודות. ערכיות הלחימה בשדה הקרב נקבעת במידה רבה ומכרעת על-ידי הנורמות והמשמעת של חיילינו" (עמ׳ 44). יש לציין שגם גנרל הנחתים ג׳יימס מאטיס, שלחם במלחמת המפרץ כמפקד גדוד נחתים, הדגיש לאנשיו כי עליהם להצטיין קודם כל ביסודות המקצוע (כלל פעולות הנחתים במלחמה לא מוזכרות בספר, שהתמקד בהשתנות ולחימת צבא היבשה, וחבל).

ועוד ציין שוורצקופף, שכמו מקקפרי החל את שירותו בכוחות המוטסים והצטיין בשירותו בווייטנאם (נהגו לכנותו "נורמן הסוער"), כי "בגרנדה הוכח פעם נוספת, כי למרות שהמפקדות ברמות הגבוהות ׳יפשלו׳ בכל דרך אפשרית, תהא זו יוזמתם ונחישותם של היחידות הקטנות החיילים ומפקדיהם בשטח, שיביאו לנצחון בכל פעם שנזדקק לו (עמ׳ 44).

במלחמת המפרץ באו כלל הרפורמות שביצע הצבא לידי מימוש מבצעי. האויב, בדמות הצבא העיראקי, היה "צבא ענק, מצויד היטב" (עמ׳ 57), שאנשיו רכשו ניסיון מבצעי ניכר במלחמת איראן-עיראק. תקצר היריעה מלתאר כיצד יושמה תפיסה שלאורה מופעלים כוחות ואמצעי לחימה, אבל להלן כמה אירועים שהמחישו זאת. "שוורצקופף רצה לפגוע באופן מסיבי בעוצמתו הצבאית של סדאם, כך שגם אם יסוג מכווית, יעזוב לפחות חלק מצבאו ׳שעון על קביים׳ כתוצאה מהמתקפה האוירית. שוורצקופף ביקש לפגוע סימולטנית כבר בתחילת המתקפה הן בכוחות המצויים בכווית והן במשמרות הרפובליקה" (עמ׳ 201).

בבוקר ה-17 בינואר 1991, החל השלב הראשון במבצע "סופה במדבר", מתקפה אוירית שכללה תקיפות מטוסי קרב וכן ירי טילי שיוט מספינות וצוללות בלב ים. מערכה זו נמשכה כחודש, במהלכה ביקשו כוחות האויר, בסיוע כוחות מיוחדים בריטיים ואמריקאיים, "לצוד" משגרי סקאד ניידים (ששיגרו טילים לעבר ישראל ולעבר כוחות הקואליציה). ניסיון זה נכשל לחלוטין (לאורך השנים צבאות התקשו מאוד להצליח "לסגור מעגל" ולהשמיד משגרי טילי קרקע-קרקע בין שמהאויר ובין שמהקרקע. צה"ל, אגב הצליח בכך יותר ממרביתם).

ועדיין, המתקפה האוירית היתה כה מרשימה ביכולות האש המונחית והמדויקת שלה, שלימים הטיל המתכנן הראשי שלה, קולונל ג׳ון וורדן מחיל האויר האמריקאי, על אחד מקציניו לנתח מה היה קורה אילו היה מוטל על כוחות האויר שהשתתפו במערכה לשתק את תעשיית המלחמה הנאצית במלחמת העולם השנייה בין השנים 1945-1942. אז זה דרש כמעט 3,000 מפציצים שפעלו כמעט ברצף שלוש שנים. רדיוס ההחטאה הממוצע של הפצצות היה קרוב לקילומטר. ב-1991 יכלו להשיג את אותה משימה שתי טייסות של מפציצי F-117 (48 מטוסי "חמקן" בסך הכל) מצוידות חימוש מונחה מדויק בשישה שבועות. היום, כ-35 שנים מאוחר יותר, היכולות לעשות כן רק גדלו. אין ספק שהמערכה האוירית עמדה במטרתה להביא את צבא עיראק למצב שאותו ביקש שוורצקופף להשיג בטרם השלב הקרקעי.

המתקפה הקרקעית החלה ב-23 בפברואר. אחד הביטויים המיטביים לאופן שבו שולב הכוח האוירי כמאפשר, תומך ומסייע לכוח הקרקעי, הוא לחימת הקורפוס המוטס ה-18. הקורפוס, בפיקוד גנרל גארי לאק, כלל את דיביזית הסער האוירית ה-101, הדיביזיה המוטסת ה-82 והדיביזיה הממוכנת ה-24. לאק, קצין חי"ר וכוחות מיוחדים שלחם בוווייטנאם ושימש גם כטייס מסוקים, פרץ "קדימה עם ׳אצבעות פלדה׳ פרוסות כדי לנתק את הכביש המהיר מס׳ 8" (עמ׳ 251). לתפיסתו, "האתגרים הגדולים שלו היו מרחק וזמן" (עמ׳ 294) ולאו דווקא האויב.

כחלק ממשימות הקורפוס הטיל לאק על הדיביזיה ה-101 את המשימה להשתלט על שטח המצוי 100 קילומטרים בעומק עיראק ולהקים בו בסיס מבצעים קדמי למסוקי הקרב של הדיביזיה. ב-24 בפברואר 500 חיילים מחטיבה 1, בפיקוד קולונל ג׳יימס היל, הוטסו ליעד ב-66 מסוקי בלקהוק ו-30 מסוקי צ'ינוק (סד"כ שצה"ל יכול רק לחלום עליו).

סרן ג׳ון ראסל, מ"פ בגדוד 1-327, ואנשיו "זחלו לנקודת תצפית שממנה יכלו לתאם אש מתואמת למטוסים, לארטילריה ולחי"ר" (עמ׳ 253). בהכוונתו מטוסי תקיפה A-10 "תקפו את עמדות האויב. לאחר זמן קצר התמוטטה ההגנה העיראקית, וראסל ואנשיו השתלטו על היעד ושבו 340 חיילי אויב מבוהלים" (עמ׳ 254). בהמשך ניתקה הדיביזיה ה-101 את הכביש המחבר בין בצרה ובגדד במבצע שארך 31 שעות. לדברי סקיילס, "רק דיביזית סער היתה מסוגלת לשגר מכת ברק בעוצמה כזאת" (עמ׳ 255).

מרתק לא פחות הוא מסע הדיביזיה הממוכנת ה-24, שבפיקוד גנרל מקקפרי, שביצעה איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק, תוך שהיא משמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה 5000 חיילים עיראקיים, תוך ספיגת אבדות מעטות ביותר. היה זה תמרון השריון המהיר בהיסטוריה של המלחמות.

סיפור אחר נגע למ"פ השריון, סרן הרברט מקמסטר (לימים גנרל והיועץ לביטחון לאומי לנשיא). ב-26 בפברואר 1991 נתקלה פלוגה השריון ׳נשר׳ בפיקודו בכוחות שריון עיראקים. "מקמסטר חש אינטואיטיבית שהוא מתקרב לעיראקים. הוא הורה ל׳ברדלים׳ הפגיעים שלו, שסיירו קדימה, לסגת אל מאחורי הקו המגן של הטנקים. תרגולי קרב אינסופיים איפשרו לכוחות לעבור מיידית מצורת קרב אחת לשניה, ללא צורך בהוראות ופקודות נוספות. מקמסטר, שנע עתה במרכז בין שמונה טנקי ה׳אברהמס׳ שלו, שידר ׳חיקוי המפקד׳ והפלוגה התכנסה למבנה: ארבעה טנקים מימין וארבעה משמאלו" (עמ׳ 11).

זמן קצר לאחר מכן זיהה מקמסטר את טנק האויב הראשון ופקד בקשר "פגז ח"ש! אש!" (עמ׳ 11). הטווח למטרה היה 1420 מטרים. "המנוול הזה קרוב, זה כמעט דו קרב באו. קיי. קוראל, בטווח של שריונאים" (עמ׳ 12), אמר התותחן וירה. טנק האויב הושמד. במהירות רבה השמיד הצוות של מקמסטר שני טנקים נוספים.

לפתע, "התעורר לתחיה שדה הקרב, וטנקי האויב החלו לסובב בפראות את צריחיהם מצד לצד, כמו עדר של חיות קדמוניות המחפשות טורף בלתי-נראה. שאר הטנקים של פלוגת ׳נשר׳ ישרו קו עם טנק הפיקוד והצטרפו לקרב היריות, בתבנית קרב ממושמעת ומתורגלת היטב. תוך עשר שניות, התלקחו חמשת טנקי האויב הנותרים. הקרב נמשך כחצי דקה בלבד. ב-23 דקות קרב השריון, השמידה פלוגת ׳נשר׳ 30 כלי שריון נוספים. תשעה טנקים אמריקאים ושמונה ׳ברדלים׳ נחושים ומאומנים היטב, פילסו רצועת הרס ברוחב 3 מייל, דרך כח השריון הטוב ביותר של עיראק, והשמידו כח טנקים גדול פי ארבעה" (עמ׳ 13). כמו צה"ל ב-1973, גם הם לחמו היטב מול כוחות עדיפים.

אמנם צוותי הכוחות המיוחדים שהוחדרו למערב עיראק לא הצליחו לאתר ולהשמיד משגרי טילי סקאד, אולם "השילוב בין העיניים של חיילי הכוחות המיוחדים, הפועלים על הקרקע, לבין עוצמת האש האוירית המדויקת, הוכיח עצמו יעיל ביותר" (עמ׳ 211). כך למשל, ב-21 בפברואר 1991 "הבחין צוות סיור של הכוחות המיוחדים, שנמצא עמוק בתוך שטחה של עיראק, באמצעות מכשיר לראיית לילה, בשיירה עיראקית" (עמ׳ 211). באמצעות ציוד מתקדם סימן את השיירה ואז "ביקש הצוות סיוע אוירי התקפי" (עמ׳ 211). ואכן כעבור זמן קצר תקפו את השיירה מטוסי תקיפה מסוג F-15E והשמידו אותה.

בסופו של יום, כתב סקיילס, "רק 100 שעות של קרב קרקעי היו נחוצות לצבא כדי לבסס מחדש ובאופן משכנע את מעמדו ככח לחימה יבשתי מתואם, מהיר וקטלני. בתקופה הקצרה הזו, נעו ולחמו כוחות ממוכנים מהר ורחוק יותר מכל כח צבאי אחר בהיסטוריה. הם עברו בממוצע 95 ק"מ ביום לחימה, פי שניים ממאמץ ה׳בליצקריג׳ המהיר ביותר של הוורמאכט. כוחות סער מוסקים ביצעו את האיגוף האוירי הגדול ביותר בהיסטוריה, כשהם מעבירים את מרכיבי הלחימה של דיביזיה שלמה 160 מייל מאחורי קווי האויב" (עמ׳ 14).

ספרו של סקיילס מציג, אם כן, את האופן שבו מימש הצבא האמריקאי רפורמה בצבא היבשה ומתאר הן את בניין הכוח והן את הפעלתו בשדה הקרב. הדרג המדיני, קרי הנשיא ג׳ורג׳ בוש האב, גם ידע להגדיר מצב סיום ברור ומוגבל ולהימנע מ"התרחבות זוחלת" של המערכה. אינדקס טוב לספר היה מסייע מאוד לקורא העברי, כמו גם מעט יותר רקע ביוגרפי על המפקדים, שכן הקורא נותר כמעט ללא מידע אודותם. גם כך מדובר בספר מעניין שמתאר היטב את הלחימה במלחמת המפרץ הראשונה. מאחר ואין בנמצא ספרים רבים שתורגמו לעברית אודות מערכה זו, מקבל ספר זה משנה חשיבות.

ואחרי שהכל נכתב ונאמר, במיוחד לאור מלחמת "חרבות ברזל" ותהליכי השיקום שעומדים בפני צה"ל, שומה עלינו לחזור לתשובתו של גנרל מקקפרי בסנאט לאחר המלחמה. המתקפה הקרקעית לא ארכה רק 100 שעות של הפעלת כוח. קדמו לה 15 שנות בניין כוח. תהליכי בניין כוח לוקחים את הזמן שלהם, וחשוב להקפיד על ההמשכיות שלהם כאשר מפקדים מתחלפים. על תהליכים אלו להיות ריאליים ובני יישום ולהימנע מהשקעה בתהליכי רכש והקמת מסגרות שעלותם יקרה ולא ברור מתי יהפכו באמת למבצעיים ובאיזה מתאר (כפי שקרה לא אחת בצה"ל). בניין הכוח צריך להיות תהליך מתמשך, מוכוון תפיסה מבצעית שפועל לאור אסטרטגיה מדינית וצבאית סדורה. מלחמת המפרץ, על תהליכי בניין והפעלת הכוח של הצבא האמריקאי שהיא כוללת, היא מודל מרשים לכך שיש ללמוד ממנו.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על ניצחון ודאי במדבר - צבא היבשה במלחמת המפרץ