ביקורת ספרותית על מנהיגות ברגעים של אמת - ניהוג, ניהול ופיקוד בשגרה ובעתות מבחן מאת יום טוב סמיה
ספר בסדר

---

בספרו האוטוביוגרפי "מנהיגות ברגעים של אמת" מאת האלוף (מיל') יום טוב סמיה (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014) מתאר המחבר את המסלול שעשה בחייו, החל מהיחלצותו ממעגלי העוני והמצוקה, ועד הגעתו לדרגת אלוף בצה"ל, ד"ר באקדמיה ואיש עסקים. בספר מביא המחבר סיפורים ודוגמאות, דילמות וקונפליקטים העוסקים באתגרי המנהיגות של המנהל העסקי, המפקד הצבאי - ומה שביניהם. "במשך שתים עשרה שנים בין 1984-1972 שירתי בחטיבת הצנחנים ועשיתי את המסלול המלא. התחלתי בדרגת טוראי במסלול הכשרה בפיקודו של של סגן-משעה איתן בר זאב, שהיה הראשון לנטוע בי תחושת שווה בין שווים, והגעתי לתפקיד מפקד גדוד 202 בחטיבה" (עמוד 35). בין היתר פיקד על חטיבת צנחנים מילואים, על חטיבת גבעתי ועל אוגדות עזה והגליל.

ניכר כי המפקד שהשפיע יותר מכל על סמיה הוא האלוף במילואים דורון רובין, אשר שימש כמפקד הגדוד בו שירת סמיה, גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, במלחמת יום הכיפורים. במפגשו הראשון עם דורון רובין, יום לפני פרוץ המלחמה, דיבר אתם האחרון על ההכרח לחזק את מוכנות היחידה למלחמה. "כמה לילות לאחר מכן, צועדים חרישית בלב סיני. רגלינו טובעות עד הברכיים בדיונה, מנסים להדביק את צעדיו של אותו ארך רגליים בוואדי מבעוק: כבר לא נביא זעם, כעת הוא המג"ד שמוביל אוצנו להתקרב בחשאי לחניוני טנקים מצריים ולטווח את פגזי הארטילריה ופצצות המרגמה" (עמוד 274). בהמשך שימש סמיה כקצין האג"מ של חטיבת הצנחנים תחת המח"ט רובין, למד ממנו רבות והעריך אותו מאוד. למרות שעמד בהצלחה באתגרים רבים, לפני ואחרי תקופת פיקודו על גדוד הנח"ל 931 במלחמת לבנון הראשונה, ניכר כי דווקא תקופה זו, בה גיבש סמיה גדוד לכדי יחידה לוחמת והובילה בנתיב הקרבות, היה למשמעותי שבהם. רגע לפני היציאה לקרב אמר סמיה לפקודיו כי "מרגע שנחצה את הגבול – זה רק אנחנו: לוחמים ומפקדים שסומכים האחד על השני באופן מלא. אנחנו הכנו אתכם, ואני יודע שהגדוד מוכן היטב למלחמה, אבל זכרו: זה הדבר האמתי, במלחמה אין מועד ב" (עמוד 333). ואכן הגדוד, שלחם במסגרת אוגדתו של גיורא לב לחם כנגד מחבלי אש"ף והקומנדו הסורי בהצלחה. במהלך המלחמה מצא עצמו סמיה בדילמה לא פשוטה לאחר שמטוסי חיל אוויר תקפו בשוגג את גדוד הנח"ל עליו פיקד והסבו לו כמאה פצועים ו-11 הרוגים. "נזכרתי בסיסמתו של דורון רובין, עליה התחנכתי במלחמות יום-הכיפורים וההתשה ברמת הגולן: "באירוע טרגי אין גבורה, יש מנהיגות!" מרגעי הבדד הסקתי, שכל הליכה לאחור, עלולה פשוטו כמשמעו, לפרק את הגדוד, ולדרדר לוחמים ומפקדים למרה שחורה ממנה קשה, אם בכלל, להיחלץ. לא:" אנחנו – ממשיכים" (עמוד 341).

בתפקידו האחרון, סמוך לפרוץ האינתיפאדה השנייה, שימש כמפקד פיקוד הדרום. רגע לפני סיום תפקידו, כשהוא סמוך ובטוח שהלחימה בגזרת עזה עתידה לפרוץ בכל רגע, ביקש סמיה לדחות בזמן מה את פרישותו ואת החלפתו באלוף דורון אלמוג. לסמיה ולאלמוג "יחסי קרבה מימים ימימה. הוא מכנה אותי "אבוי" ואני מכנה אותו "באבא" מאז שימשתי מפקד מחלקה תחת פיקודו, כשהוא מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 202 במלחמת ההתשה בגולן הסורי ב-1974. התקשרתי אליו ושאלתי אותו: "באבא, זוכר מה ענית לי כשנפצעתי במוצב חנה במובלעת הסורית, כששאלתי אותך למה באת בנגמ"ש תחת אש לחלץ פצוע קל?" ותשובתו היתה זהה לזו שנתן בשעתו: "ממלחמה לא בורחים!" המשכתי אחרי ההקדמה להסביר שאותו נימוק מביא אותי לבקש מן ממנו ומהרמטכ"ל להישאר כמפקד הפיקוד עד אחרי החגים. הערכתי שהם לא יעברו בשקט, וכאמור "ממלחמה לא בורחים". דורון הסכים במקום, וכדרכו ביקש להישאר איתי בחפיפה לאורך התקופה כולה" (עמוד 48).

סמיה מתאר את האירועים המרכזיים בהם נטל חלק ללא כחל ושרק ומביא גם עדויות מפי חבריו, שחיברו עבורו קטעי עדות אישית לספר. בין הכותבים השגריר מתן וילנאי, הפרופסור שלומי קונסטנטיני ותא"ל (מיל') אריק מורן. הפרק המרתק ביותר בספר הוא זה שחיבר לו מפקדו הנערץ של סמיה, האלוף (מיל') דורון רובין. ראשית, רובין תיאר כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים. "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי.
אכן, גדוד 202 מצא עצמו במלחמת יום-הכיפורים באזור אשר כונה במפות "צומת נווה-יורה". עצמאי בשטח, בחולות סיני, דרומה ומערבה למעבר המיתלה בוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. הגדוד עמד מול מציאות כנלחם ומגן בגזרתו, בולם את ההתקפה המצרית בסד"כ של שתי חטיבות.
כל אחד ממפקדי המשנה ידע את תפקידו במסגרת משימת הגדוד – ויותר מכך, מאומה לא הפתיע למרות יחסי הכוחות הקשים. המרגמות הופעלו במקצועיות, בנחישות ובמסירות, ג'יפי התול"ר פגעו בטנקים מצריים בטווחים גבוליים, כל הקצינים בעמדות התצפית טווחו ארטילריה, כיוונו מטוסים, ועשו זאת במקצועיות ובאחריות, ובעיקר תוך גילוי יוזמה, שקט נפשי ומנהיגות ראויה. מפקדי הפלוגות פיקדו על מסגרותיהם ביעילות, בשקט ובקור רוח. תחושות האחריות והשותפות היוו את הערך המוסף, ובכלל: מדברים מעט, הכול מובן ונעשה באופן ובצורה מיטביים" (עמודים 456-457).

בנוסף תיאר את תקופת פיקודו על בית הספר לקצינים. רובין כתב בספר שכ"מפקד בה"ד 1, בית-הספר לקצינים, טבעתי משפט מהותי שמסביר את תפיסת האימון שלי: "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!" רבים הרימו ומרימים גבה בתמיהה, הכיצד כישלון נחשב להצלחה? ואני משיב וקובע שרק כישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – יכול ללמדנו, וניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח מאפשר לנתח את הסיבות שגרמו לכשל" (עמוד 455). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום. כמח"ט הצנחנים היה רובין חלק משורה של מפקדים שדה מצטיינים, שראשיתה במתן וילנאי, שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. דוגמה למבצעים שביצעה החטיבה בהובלת רובין בלבנון ניתן לראות במבצע "מוביל", שהתבצע בליל 18 - 19 באוגוסט 1980 ובמהלכו תקפה חטיבת גולני בפיקוד אל"מ אילן בירן יעדים במרחב כפר ארנון ואילו חטיבת הצנחנים, בפיקוד רובין, תקפה בסיסי מחבלים במרחב תיבנית ועלי טהאר. "יצאנו למבצע. הכוחות נערכו מול יעדיהם, למרות שההפתעה השתבשה כאשר חטיבת גולני שפעלה בסמוך לנו, נתקלה כמה דקות לפני שעת ה-"ש" והעירה את כל הגזרה. כאשר הכוחות דיווחו שהם ערוכים, אישרתי לכל כוח לנוע לעבר יעדו על פי תוכניתו. כוח בפיקודו של מוקי קנישבך, שהיה מ"פ מסייעת בגדוד 890, נע לעבר יעדו, כשלפתע נפתחה לעברו אש משוחה שהיתה בקדמת המבנה. מהצרור נפגע מוקי המ"פ, שנע בחוד ונפל. עם נפילתו עצר הכוח לידו והחל מטפל בו, משיב אש אך לא מסתער.
המג"ד אריק מורן ששמע על שאירע, נע במהירות לעבר איזור ההיתקלות: הוא אסף את הכוח, הסתער על המחבל והרגו, נכנס וטיהר את הבית, ועם השלמת המשימה הזעיק את הרופא הגדודי לטפל במוקי ובשאר הפצועים, שחלק מהם נפגעו לאחר שמוקי נפל. תושייתו ואומץ לבו של המג"ד בהתערבות המהירה מנעו הסתבכות, נפגעים נוספים ואולי גם את אי-ביצוע המשימה" (עמוד 472).

דוגמה נוספת היא "מבצע "איש דמים", שלתפיסתם של סמיה ורובין, "מהווה אבן דרך – פיקודית, מבצעית ומקצועית, במורשת החטיבה, והכתיבה עליו מוקדשת לכל לוחמי ומפקדי חטיבה 35, חבורה נפלאה של אנשים חדורי מוטיבציה ויכולת, דבקים ומאמינים בדרכם, ישרי דרך וגאים עד כלות בחטיבתם. באמצעות מבצע זה, עליו פיקדתי עם יום טוב כקצין אג"מ של החטיבה, ברצוני לתאר את תפיסת עולמי – בנוגע לאופן ולדרך שבה מכשירים ומאמנים את מפקדי החטיבה.
מבצע "איש דמים" היה פשיטה לילית מוסקת לעבר יעדים מצפון לליטני, מבצע שנערך לאחר תקופה ארוכה יחסית בת כשנה, שבה לא בוצעו מבצעים ופשיטות בעומק שטח לבנון כנגד המחבלים. לי, כמח"ט, זו היתה הפעולה הראשונה מאז שקיבלתי את הפיקוד על החטיבה. סברתי שזו הזדמנות לטבול ולהטביל בהתנסות מבצעית את רוב רובם של מפקדי החטיבה, ואכן כך עשיתי. כאשר התבררה לי המשימה בקוויה הכלליים, החלטתי שבפעולה תשתתף נבחרת של מפקדים מכלל הגדודים והיחידות החטיבתיות, וכל זה יהיה בפיקודי האישי על המבצע.
במשך כל ההכנות, ונוהל הקרב ועד למבצע, הקפדתי על שיתוף כלל המשתתפים בכמה שיותר אירועי הכנה: לימוד ציר התנועה – שהיה ארוך למדי, מעל 10 ק"מ בשטח קשה; תרגולים על מודל, לכל כוח בנפרד, ולכולם יחדיו; דיונים ארוכים על מקרים ותגובות לשיבוש מהלכים שבוודאי יהיו; כל אלו ועוד, בוצעו בפיקודי ובפיקוחי הצמוד.
אני זוכר היטב ערב שישי אחד, בו ישבו עמדי מפקדי הגדודים והפלוגות, בחדר לימוד במחלקת המודיעין בפיקוד הצפון. כולנו לומדים ומשננים את ציר התנועה, את מילות הדיווח והקוד, יעדים חשודים בציר התנועה, מקומות אפשריים לפינוי הכוח בדרך חזרה, ועוד מאות ניואנסים שרק דמיונם של עתירי ניסיון כמונו היה יכול להעלות. ישבנו שם שעות, ולא הרפיתי עד אשר התרשמתי שכולם שולטים בחומר.
סברתי אז, כמו היום, שזו תהיה תצוגת תכלית, בניהולי הישיר, על כל שלביה, למן שלב לימוד המשימה, שלב התרגולים, גיבוש אופן ודגשי הפעולה האפשריים, והפעולה עצמה. באופן זה ובדרך זו תיווצר אחידות אצל המפקדים בבחינת "ממני תראו וכן תעשו". עשיתי הכול מתוך הבנה שכאן נשתלות הנורמות, נזרעים ומלובנים הערכים הנורמטיביים, השפה המשותפת, והסטנדרטים המקצועיים שאותם רוצה אני להנחיל למפקדי החטיבה.
ואכן המבצע בוצע באופן מקצועי ומבצעי מושלם. בפשיטה עמוקה – שבה תקפנו יעדי מחבלים, בתזמון מדויק להפליא, כאשר כל כוח מגיע ליעדו; כשבשעת "ש" אחידה מתחילה הספירה לאחור, ובסיומה התקפה על פי התוכנית; היעדים הותקפו כולם, הכוח ניתק מגע וחבר למפגש פינוי אווירי – שהוא כשלעצמו סיפור מרתק – וטיסה חזרה הביתה.
כאשר נחתו המסוקים בשטח ישראל, ופתחי כבשיהם הורדו ונפתחו לרווחה, ידעתי שיש לי סגל מפקדים אחר. כזה שחווה פעולה מבצעית, וממחר בבוקר יש לי חטיבה אחרת. המפקדים חוזרים לפקד על חייליהם עם רוח אחרת, מלאים בגאווה מקצועית, עם חזה נפוח, ובעיקר עם תחושת שותפות והתנסות מבצעית.
התגובות בתוך החטיבה היו מעניינות וחיוביות. באותה פעולה נוצקו הנורמות והסטנדרטים שהובילו את החטיבה ומפקדיה על פני מבצעים נוספים ופשיטות נוספות. זו בעיניי דרך וצורה להנחיל למפקדים תחתיך, אגב בכל רמה, את אשר אתה רוצה, בצורה נכונה, ראויה מקצועית ופיקודית. כך, לטעמי, בונים סגל מפקדים. כך מנחילים להם מניסיונך, מתפיסת עולמך ואופן תפקודך כמפקד. יכולתך הפיקודית והמקצועית נבחנת ומאומצת על-ידי המפקדים, וכאשר מבצע כזה מסתיים – נפתח עידן חדש.
הגדילו והיטיבו לבטא זאת הרמטכ"ל רפאל איתן, ויאנוש בן גל אלוף פיקוד צפון, כשאמרו בסיכום הצה"לי לאחר המבצע: "חטיבה 35 ומפקדיה מסוגלים לבצע כל פעולה שתוטל עליהם". אכן אין מחמאה גדולה מזו, ואין גאווה וכבוד מקצועי גדול יותר מאשר לפקד על חטיבה 35" (עמודים 473-474).

ספרו של סמיה מעט טרחני, ועורך רציני היה עושה מקצץ אותו בחצי. אבל גם כך סיפוריו של סמיה מעניינים ומלמדים ומאירים תקופות שמעט מדי נכתב עליהם. שווה קריאה!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מנהיגות ברגעים של אמת - ניהוג, ניהול ופיקוד בשגרה ובעתות מבחן